איך עיוורים רואים סרט? השאלה הזו נראית כמו פתח לבדיחה גרועה או לשאלת טריוויה קטנה שרובנו לא מודעים אליה – הרי יש דבר כזה שנקרא "סרט נגיש לעיוורים", שבו הסרט מוקרן עם קריינות מיוחדת המתארת מה מתרחש על המסך.
זו בדיוק הסביבה המרתקת שבה מתרחש הסרט היפני המעניין והנוגע "אל האור" – בחברה המתמחה ב"תרגום" סרטים לעיוורים. גיבורי הסרט הם מתרגמת מתחילה (אייאמה מיסאקי) שמתקשה בעבודת הקריינות הראשונה שלה, וצלם שמאבד את מאור עיניו (מסאטושי נגאסה, מגדולי שחקני יפן, בהופעה נהדרת). הצלם המתעוור לוקח חלק בקבוצת ביקורת של עיוורים, שקוטלת את התיאורים של הקריינית הרואה, ובסצנות הללו מתוארת במידה רבה דינמיקה חמקמקה של מראות וחוויות שכמובן אי־אפשר לשחזר במילים. אט־אט העוינות הבסיסית בין העיוור שמקנא וכועס על האישה הרואה תהפוך כמובן לקשר אמיץ.
הבמאית נעמי קוואסה מביימת קולנוע קטן, אנושי, לכאורה די בסיסי ולא מתוחכם. מבחינה עלילתית, הוא לפעמים גם הולך למקומות קצת בנאליים. אבל מתחת לחזות הצנועה שלו יש בסרטה של קוואסה לא מעט תחכום, וגם עולות לא מעט שאלות פילוסופיות. כי כשמנסים להבין איך מתארים לעיוור תמונה ויזואלית, עם מילים ומושגים שמנסים להחליף צבעים ומראות מופשטים, זה פתח לשאלה איך בעצם עיוורים רואים את העולם כולו. ובהשלכה: איך כולנו רואים את העולם, ואיפה המילים יכולות להחליף מראה עיניים ואיפה לא? ולכל זה מתווספת השאלה איך אנחנו כצופים "רואים דברים" בקולנוע ומסכמים לעצמנו את החוויה אחרי זה במילים.
בנוסף לכל התהיות האינטלקטואליות, במקומות רבים "אל האור" מצליח גם לרגש – עם תחושת עצב אמיתית שמביא איתו אובדן הראייה. מומלץ.
