מהר יותר, חזק יותר, דוחה יותר

קשה לקרוא לסרט הראשון בסדרת "הרובוטריקים" אמנות גבוהה. היה זה בידור ריקני, אגרסיבי ומהיר המשופע באפקטים מיוחדים של רובוטים ענקיים החובטים אחד בשני. בהתחשב במגבלות אלה, היה זה סרט קיץ אפשרי. אך במעבר לחלק השני נחצה סף.

הבמאי מייקל ביי כלל לא ניסה לשפר את הדברים הרבים שהיו טעונים שיפור בסרט הראשון (משחק, עלילה, פיתוח דמויות, קוהרנטיות של סצנות אקשן), אלא הסתפק בהצמדת הדוושה לרצפה. הרבה יותר אקשן, יותר רובוטים והרבה, הרבה יותר פיצוצים. באורך של 147 דקות, הגודש החולני הזה הופך את "רובוטריקים: הנקמה" ("Transformers: Revenge of The Fallen") להתקפה ברברית על החושים האנושיים, הרעשה ויזואלית וקולית בלתי פוסקת, שמותירה את הצופה מותש והלום.

לכאורה, יש כאן עלילה – שוב שיה לבוף בתפקיד סם ויטוויקי, ללא ספק השחקן העלוב ביותר שזכה לככב בכמה מהסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע. שוב מייגן פוקס כמיקאלה, חברתו של סם, שהמצלמה המאוננת של בן סרסין מתרפקת בכל רגע שניתן על חמוקיה. בין השניים ישנו משבר הראוי לעומק הרגשי של בני שמונה: סם עומד לעזוב לקולג' מבלי שאמר למיקאלה שהוא אוהב אותה. אך אל דאגה, לאחר שיתפוצצו בסרט שני מיליון טונות של TNT, הוא יצליח להתגבר על מחסום רגשי זה.

אופטימוס פריים. לא פה בשביל העלילה

בין עזיבת הבית להצלת העולם נפרס סיפור נקמה מרושל שבו מנסה מאסטר שקרניקי עתיק יומין לנקום באופטימוס פריים וחבריו הרובוטריקים ולהשמיד את כדור הארץ. המזימה כרוכה בהפעלת כלי נשק עתיק יומין המסתתר בתוך פירמידה שישאב אנרגיה מהשמש. התסריט המרושל כולל שלל פרטים לא הגיוניים ותפניות סתומות שכל תכליתן היא להדביק את רצף הפיצוצים.

זה מטוס? זה ציפור? לא, זה אופטימוס פריים

ברור שהאטרקציה המרכזית של הסרט אינה עלילה, דמויות או אפילו גופה המשובח של גברת פוקס. איכותו של הסרט נמדדת ביכולתו להציג את קטעי האקשן הרובוטיים במלוא הדרם. עבור קהל היעד, המשמעות העלילתית של כל קרב היא חסרת חשיבות, ממש כמו שלא צופים בסרטי פורנו בשביל השיחה המקדימה בין עקרת הבית והשרברב.

אבל גם ברף צפיות כה נמוך, הסרט מתסכל. העיצוב הקולנועי של הרובוטריקים מורכב בהרבה מזה שהופגן באנימציה הפרימיטיבית למדי של סדרת הטלוויזיה. בקולנוע, הגודש המבלבל של חלקים בתנועה מתמדת הופך את הרובוטריקים והשקרניקים לערמות פסולת מתכתיות, ואת תווי פנים שלהם לגרסת סייבר-פאנק לציוריו של ארצ'ימבלדו.

לבוף ופוקס. כמו פורנו, רק לגיקים

כאשר מתקיים קרב בין רובוטריקים ושקרניקים (כלומר, 90 אחוז מאירועי הסרט), התוצאה היא כתם מופשט של תנועה, צבע ורעש, כשמדי פעם מבליח בו רגע של זיהוי התרחשות. למרות שזהו מוצר בידורי עממי, התפיסה האסתטית שלו היא כה קיצונית עד שהיא נמצאת על הרצף של הייצוג האוונגרדיסטי של היחס בין אדם ומכונה – מ"הבלט המכני" (1924) של פרנאן לז'ה ועד "טטסו" (1989) של שינייה טצאקאמוטו. מבחינה גרפית מדובר בהישג מרשים ביותר, אך ניתן להעריך אותו רק ברגעים הספורים בהם מוצגת תנועת הרובוטים בהילוך איטי.

ספק אם התנועה הפוטוריסטית, החוגגת בימים אלו מאה שנים לכינונה, יכלה לקבל מתנת יום הולדת נלהבת יותר מ"רובוטריקים: הנקמה". ההערצה הבלתי מרוסנת של הטכנולוגיה וההתענגות על החיזיון האסתטי של חורבן העולם האנושי מגיעות כאן לשפל חדש.

זוהי גם הגשמת החלום של התנועה על אמנות אוונגרדית שהופכת לדרך החישה המקובלת של קהל ההמונים. כל מי שתהה איך ייראה העולם אם הצהרותיו המתלהמות של פיליפו מרינטי היו מתגשמות, יכול להפסיק. קהל הזומבים שיהיה מסוגל להזיל ריר על שעתיים וחצי של מתכות מתרסקות וחפצים מתפוצצים יהיה תשובה מצמררת לתהיה זו.

קשה להאמין, אבל אפילו למייקל ביי - האיש שנולד עם מקל דינמיט ביד, האיש שמעולם לא ראה חפץ או מבנה שלא ניתן לשפר באמצעות פיצוצו - הסרט הזה היה קצת יותר מדי. בראיונות שקיים לאחרונה הוא אמר כי "אחרי שלוש שנים וחצי שבהן עשיתי את הסרטים היה לי מספיק מהעולם של הרובוטריקים" וכי הוא "צריך לעשות משהו שונה לחלוטין, משהו בלי פיצוצים". אם כך מרגיש הבמאי, על אחת כמה וכמה שתחושת הקבס תהיה מנת חלקו של כל צופה שעוד נותרה בו טיפת נשמה.