• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 56: "תנאים של חיבה" (1983)

5 בדצמבר 2017 מאת אור סיגולי

אחרי שנתיים רצופות בהן העניקה האקדמיה את פרס הסרט הטוב ביותר להפקות בריטיות תקופתיות ("מרכבות האש" ו"גנדי"), חזרה השליטה האמריקאית בחזרה לאוסקר, והמשיכה את הקו שנקבע בתפר בין שנות השבעים לשמונים, חגיגת הדרמה המשפחתית המודרנית, הפעם עם "תנאים של חיבה" (Terms of Endearment) שהיה לזוכה ה-56.
זה מעניין ששלושה סרטים מתת-הז'אנר הזה זכו בסמוך זה לזה, מכיוון שבהסתכלות כללית על כל פרס הקולנוע האמריקאי הזה אי פעם, ישנם באמת רק מעטים כאלו שהגיעו למעמד של זוכה אוסקר. התא המשפחתי היה תמיד אהוב על האקדמיה, אבל זה לרוב היה קשור לאירועים היסטוריים גדולים, כמו "תהלוכה", "גברת מיניבר", ו"שנות חיינו היפות ביותר", וגם אלו היו בשנות השלושים והארבעים. עד 1979, הדרמה המשפחתית המובהקת היחידה שזכתה באוסקר הייתה "מה יפית עמק נוי" בשנת 1941.
עוד דבר שמקשר בין שלושת הסרטים האלו מסוף הסבנטיז-תחילת האייטיז, ועל כך כתבתי בפרקים המוקדשים לזוכי 1979 ("קרמר נגד קרמר") ו-1980 ("אנשים פשוטים"), הוא היחס לאמא, שהציגו אותה כדמות פגומה, כבן אדם שיש לו חולשות וזהות גדולה ומורכבת יותר מאשר רק שמירה על התא המשפחתי ולהיות דמות שדואגת ומטפלת בדור הצעיר. אבל בשונה מכל הדרמות המשפחתיות שזכו עד כה באוסקר, "תנאים של חיבה" הוא סרט מטריארכלי לחלוטין, כזה שבו כל הגברים הם דמויות משנה, והאבות נעדרים לחלוטין או לא מתפקדים כראוי. עם זאת, בדומה לכל הדרמות המשפחתיות שזכו באוסקר עד כה, על אף שהוא אולי הסרט הנשי המובהק ביותר שזכה בפרס הסרט, "תנאים של חיבה" נכתב, בוים והופק על ידי גבר.
מה שעוד מעניין ביחס בין שלושת הסרטים, הוא שבזמן ש"קרמר נגד קרמר" ו"אנשים פשוטים" הם עליונים על "תנאים של חיבה" מבחינת ערכים קולנועיים, נדמה שדווקא זה האחרון הפך בחלוף השנים לפופולרי הרבה יותר מהם. הוא אפילו זכה לסרט המשך בשנת 1996, "כוכב הערב", שנכשל בקופות ובביקורת. עכשיו מתוכנן לו רימייק, ובו כל התפקידים מיועדים לנשים שחורות.

הכוח מאחורי זוכה האוסקר של 1983 הוא ג'יימס ל. ברוקס, שהיה אז בן 33, תסריטאי טלוויזיה עטור פרסי אמי (בזכות "המופע של מרי טיילר-מור" ו"טקסי", שהכוכבים שלהם, מרי טיילור-מור וג'אד הירש, היו מועמדים לאוסקר היחיד שלהם על הופעותיהם בדרמה המשפחתית הזוכה הקודמת, "אנשים פשוטים"). "תנאים של חיבה" היה סרט הביכורים שלו כבמאי קולנוע, לכן ההישג שלו באוסקר ה-56, אותו סיים עם לא פחות משלושה פסלונים ביד, על כתיבה, בימוי והפקה, הוא אחד המרשימים בתולדות הפרס. לברוקס יש רק שישה סרטים כבמאי ברזומה שלו, שניים מהם – "משדרים חדשות" ו"הכי טוב שיש" – גם הגיעו לכדי מועמדות לפרס הסרט אך הפסידו. בשנים 1996 ו-1997 היה מועמד לאוסקר כמפיק, בזכות "הכי טוב שיש" שלו ו"ג'רי מגוויר" אותו ביים קמרון קרואו. ברוקס עצמו צבר שמונה מועמדויות לפרס האוסקר, אך "תנאים של חיבה" היה לזכייתו היחידה. ברוקס הותיר חותם משמעותי על התרבות הפופולרית בעיקר בזכות הטלוויזיה. לאמי, למשל, הוא מועמד כמעט רצוף כל שנה מאז 1987 בזכות "משפחת סימפסון" אותה יצר, שהיא הסדרה העלילתית הוותיקה ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית.
התסריט ל"תנאים של חיבה" הוא עיבוד לספרו של לארי מקמארתי (הידוע גם כסופר של "יונה בודדה"), שבעצמו היה מועמד לאוסקר על העיבוד העצמי לספרו "הצגת הקולנוע האחרונה", וזכה על עיבוד ספרה הקצר של אנני פרולקס, "הר ברוקבק". כמו שני הסרטים האלו, גם הסרט הזה מ-1983 מביא את סיפורם של אנשים פשוטים מטקסס. הפעם אלו אורורה ואמה גרינווי, אישה אלמנה וביתה היחידה, בסיפור המתפרש על פני כשני עשורים בחייהן.

הסרט נפתח בסצנת פרולוג מינימליסטית ומצוינת, המצולמת בשוט אחד סטטי, ומעניינת בעיקר במה שהיא לא חושפת יותר מאשר ממה שנראה על המסך. זהו חדר חשוך בבית משפחת גרינווי, בו ניצבת עריסת תינוק. ברקע אנחנו שומעים שיחה של שני אנשים, אורורה ובעלה. אורורה לחוצה כי היא בטוחה שהתינוקת שבחדר החשוך, אמה שמה, לא נושמת, ובעלה מנסה להסביר לה שהיא סתם היסטרית. הדלת נפתחת, ואורורה פוסעת לחדר לבדה, כדי לבדוק את מצב התינוקת. היא בוחנת אותה ולא נרגעת עד שהתינוקת מתעוררת ופורצת בבכי. את הבעל אנחנו לא רואים כלל, והסצנה הבאה תתרחש כמה שנים לאחר מכן, בתום הלוויתו.
סצנת הפתיחה הזו מנכיחה לנו לא רק את הזניחות של האבא אותו אין צורך להראות בכלל, אלא גם את מערכת היחסים בין אורורה ובתה אמה – היא מנדנדת לה עד כדי בכי, אבל זה לא מכיוון שהיא רעה אליה, אלא ההפך – מכיוון שהיא אוהבת ודואגת לה.
לאחר מכן, הדקות הבאות של "תנאים של חיבה" מקפצות על פני לא מעט שנים, בהן אנחנו מקבלים הצצה לאמה המתבגרת ואורורה שדובקת בסטטוס האלמנה שלה והודפת מחזרים. עלילת הסרט מתחילה רשמית בערב חתונתה של אמה לבחיר ליבה, כאשר אימה לוקחת אותה לשיחה ומזהירה אותה שהיא עושה טעות נוראה, ושהיא "לא מיוחדת מספיק בשביל להתמודד עם נישואים כושלים". אמה מסרבת להקשיב לאימה, וזו מצידה מחרימה את החתונה. עם זאת, השתיים חוזרות לקשר די מהר מכיוון שעל אף ששתיהן עקשניות ודומיננטיות, הן לא יכולות אחת בלי השנייה. נקודת המפנה העלילתית הראשונה של הסרט, בעצם מתרחשת כאשר השתיים נפרדות – אמה עוברת עם בעלה וילדה הבכור לאיווה, ואורורה לראשונה מייצרת קשר עם השכן שלה, אסטרונאוט לשעבר ורודף נשים מזדקן בהווה.

החשיבות של "תנאים של חיבה" בדברי ימי האוסקר נעוצה בעיקר בעובדה שהוא אחד הזוכים הנשיים, כלומר סרטים שעוסקים בנראטיב נשי, המובהקים הבודדים ביותר בכל שמונים ותשע שנות הפרס. אם להיות ספציפיים יותר (ואני מזכיר שהקריאה הזו היא אישית ופתוחה לדיון), במעבר על כל זוכי הסרט הטוב ביותר, יש פחות מעשרה אחוז כאלו. הראשון הוא כנראה זוכה האוסקר השני, "ברודווי מלודי" שבכלל נפתח עם הדמות הגברית לפני העברת המשקל לנשים, והבא הגיע עשר שנים לאחריו, "חלף עם הרוח". בשנתיים לאחר מכן זכו גם שני סרטים על נשים, "רבקה" ו"גברת מיניבר", אבל אפשר להתווכח האם הגיבורות שלהם היו היחידות בסרט, והאם הגבר שלצדן חלק לפחות חצי מהעלילה. שנות החמישים הביאו לנו את "הכל אודות חווה", בו לראשונה מאז זוכה 1929 כל הגברים הם בתפקידי משנה, ואת המחזמר "ג'יג'י" ב-1958. לאחר מכן היה לנו את "צלילי המוסיקה" אבל יעברו 25 שנה עד שהגיע "תנאים של חיבה", שאחריו יגיע "זיכרונות מאפריקה" גם הוא סיפורה של אישה עצמאית, ויחלפו עוד 20 שנה עד "שיקגו" ב-2002, גם בו כל הגברים הם דמויות משנה. שם זה נגמר, אם כי צריך להזכיר את זוכה האוסקר של 2009, "מטען הכאב", שהיה הראשון שבוים על ידי אישה (קת'רין ביגאלו), אבל הוא מביא נראטיב גברי לחלוטין.
אם נחזור חזרה ל-1983, נגלה דווקא משהו מעניין ואפילו קצת מדכא. אז אמנם נכון ש"סרט נשי מובהק" זכה בחמישה אוסקרים משמעותיים כולל הפרס הגדול. אבל הוא בכל זאת תוצר של גברים. לעומתו, סרט משמעותי אחר שלא רק שהציג במרכזו דמות של אישה דומיננטית, אלא גם בוים על ידי אישה, "ינטל" של ברברה סטרייסנד, לא התברג בין חמשת המועמדים, וסטרייסנד עצמה לא הייתה מועמדת כבמאית או שחקנית.

לפחות איך שאני רואה את הדברים, "תנאים של חיבה" הוא אחד האהודים ביותר מבין כל זוכי האוסקר, ונצפה על ידי דורות של אימהות ובנות. אף אחד לא אומר שהוא אחד מהסרטים החשובים או הגדולים ביותר שזכו לחיבוק האקדמיה, אבל במדד הפופולריות הוא דווקא אחד מאלו שכן אוהבים לחזור אליהם ולצפות בהם שוב ושוב. סביר להניח שזה השילוב בין העלילה המלודרמטית הבידורית והעשייה החכמה של ברוקס, כזו שמאפשרת לראות אותו יותר מפעם אחת. זה באמת סרט חביב מאוד. אמנם התואר "זוכה האוסקר" קצת גדול עליו, אבל האמת היא ששאר המתמודדים באותה שנה גם הם לא הותירו חותם גדול מדי בתרבות הפופולרית מאז, להוציא, אולי את "החברים של אלכס". שלושת המועמדים האחרים היו "הצוות המובחר", "המלביש" ו"רגעים קטנים של חסד".
עלילת "תנאים של חיבה" עמוסה עד להתפקע בתימות שמאפיינות סוחטי דמעות מהזן הנמוך ביותר – בגידות, מחלות סופניות, חרטה בגיל מאוחר ומתח בין דורי. המערכה האחרונה של הסרט היא כבר לגמרי בטריטוריית דרמות הולמארק, אבל אני חייב להודות שבמהלך הצפייה נותרתי יבש כמצה. הדמעות היחידות שעלו בי היו כי ראיתי את הסרט בשעה מאוד מאוחרת, והייתי מעט עייף. והאמת היא – אני לא חושב שזה משהו לרעת הסרט. להפך, לדעתי ברוקס יצר ריסון שרק משדרג את סרטו הראשון, ובמקום להפוך אותו לפורנוגרפיית יללות כפי שהיה יכול להיות, משאיר אותו אלגנטי למדי. ובכל זאת, זה עדיין לא הופך אותו ליותר מדרמה סימפטית שמושלמת לרוץ על המסך בזמן פעילויות כמו קיפול כביסה.
מה שכן, הדבר שבאמת הופך אותו למיושן ומקשה על הצפייה בו, הוא אותו אלמנט שתקע כל כך הרבה סרטי אייטיז, מ"ליידי נץ" ועד "מרכבות האש" – המוזיקה. את הסרט הלחין מייקל גור, הישר מתהילת "תהילה" שנה לפני. הוא היה מועמד גם על הסרט הזה לאוסקר, וקשה לתאר כמה זה נורא. לא רק הפסנתר הבכייני הוא הבעיה, אלא גם האופן המגושם והמסורבל בה המוזיקה נופלת על הסצנות ברגעים שבהם רוצים שנתרגש. הליווי המוזיקלי של "תנאים של חיבה" גורם לסרט להרגיש לפעמים כמו פרק של "בנות הזהב", מבלי לזלזל חלילה בסיטקום המופת פורץ הדרך.

בסופו של דבר שלושה מאנשי "תנאים של חיבה" סיימו את הטקס עם אוסקר ביד. הראשון הוא, כמובן, ג'יימס ל. ברוקס, והאחרים הם השחקנית הראשית שירלי מקליין שניצחה באותה קטגוריה ממש את הקולגה שלה דברה ווינגר, ושחקן המשנה ג'ק ניקולסון שעשה את אותו הדבר לג'ון לית'גו.
באופן שמאוד לא מאפיין מרוצי אוסקר, גם מקליין בתפקיד אורורה וגם ווינגר בתפקיד אמה התחרו על הקטגוריה הראשית ואפילו זכו למועמדות. זה קרה לפני כן עם "הכל אודות חווה", "לפתע, בקיץ שעבר"ו "נקודת מפנה", ולאחר מכן רק פעם אחת עם "תלמה ולואיז". בכל המקרים האלו, שתי השחקניות הפסידו. אם "תנאים של חיבה" היה יוצא היום, כנראה שההפקה הייתה מרמה ומריצה את ווינגר לקטגורית המשנה כדי שהשתיים לא ילחמו אחת בשנייה ועל ידי כך יוכלו להרוויח מועמדות נוספת, כפי שעשו עם הגברים של "אנשים פשוטים" או בהמשך עם השחקניות הראשיות של "השעות", "אוגוסט: מחוז אוסייג'", "רמז לסקנדל", "קרוב יותר", "קרול" ועוד אין ספור דוגמאות. אם זה היה המצב, ווינגר הייתה גם ללא ספק הייתה זוכה באותה שנה, אבל מול מקליין הוותיקה והאהובה לא היה לה סיכוי.

שירלי מקליין הוזכרה בפרויקט הזה כבר פעמיים בעבר. לראשונה כאשר הופיעה בתפקיד משנה בזוכה האוסקר של 1956, "מסביב לעולם ב-80 יום", ואז ארבעה פרקים לאחר מכן, כאשר הפסידה שלא בצדק את הפרס עם הופעתה הפנומנלית ב"הדירה" לאליזבת' טיילור שנאבקה בסרטן. 1983 הייתה ללא ספק שעתה של מקליין, שלטקס ה-56 הגיעה אחרי חמישה הפסדים (פעם אחת כשחקנית משנה, שלוש פעמים כשחקנית ראשית, ופעם אחת כבמאית דוקומנטרית). זה קרה שנתיים לאחר שאחיה הצעיר, וורן בייטי, זכה באוסקר הראשון והיחיד שלו, על בימוי "אדומים".
קשה לקבוע האם היא טובה יותר מווינגר, אבל היא מעולה בכל מקרה. אורורה של מקליין היא דמות בלתי נשכחת, ומקליין הופכת אותה לנפלאה ואיומה באותו הזמן, אישה שקשה לא לאהוב אותה למרות שלרוב היא מתנהלת באופנים מרגיזים במיוחד. זאת הייתה מועמדותה האחרונה של מקליין, לפחות לבינתיים.
דברה ווינגר הגיעה לאוסקר הזה לאחר שהפסידה בשנה הקודמת עם "קצין וגנ'טלמן". היא תהיה מועמדת שוב עשר שנים לאחר מכן בזכות "ארץ הצללים". בשנים שלאחר מכן, ווינגר הפכה להיות סמל לקושי של נשים מוכשרות מעל גיל ארבעים להשיג תפקידים טובים בהוליווד, ואת זאת אפשר לראות בסרט התיעודי "לחפש את דברה ווינגר" שביימה רוזנה ארקט ב-2002. בין הופעתה הנהדרת ב"תשכחי את פריז" בשנת 1995, אז בת ארבעים, ובין 2001, ווינגר לא הופיעה בקולנוע בכלל. בשנת 2008 קיבלה רגעי הכרה מחודשים בזכות הופעתה העוצמתית ב"רייצ'ל מתחתנת" ואז לוהקה לגרסה האמריקאית של הסדרה "בטיפול". מאז חזרה לשחק באופן כמעט עקבי.

ג'ק ניקולסון זכה כאן באוסקר השני שלו, שמונה שנים לאחר הניצחון של "קן הקוקיה", אז היה זה בקטגוריה הראשית. הופעתו הקטנה של דני דה ויטו ב"תנאים של חיבה" היא הקישור הנוסף בין יצירת המופת של מילוש פורמן והדרמה המשפחתית האהובה הזו. ניקולסון עושה פה בדיוק מה שהפך אותו לכוכב – נע על הקו בין השרמנטי לדוחה. זה נראה כאילו זה אחד מהתפקידים שיותר הצריכו ממנו להיות הוא מאשר באמת לשחק, אבל עדיין נפלא לראות אותו, והכימיה בינו לבין מקליין היא היסטרית. ניקולסון יזכה שוב באוסקר, 15 שנים לאחר מכן, על הופעתו הראשית ב"הכי טוב שיש", שוב בזכות ברוקס. הסרט הבא שלו שגם יגיע למעמד זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר יהיה "השתולים" ב-2006.
ניקולסון, כאמור, ניצח את ג'ון לית'גו המגלם את המאהב של אמה, במועמדות תמוהה לחלוטין. זו הייתה המעומדות השנייה ברציפות שלו אחרי "העולם על פי גארפ", ומאוד מעניין לדעת מדוע האקדמיה פסחה דווקא על הגבר המשמעותי יותר בסרט, בעלה של אמה, אותו מגלם ג'ף דניאלס.

"תנאים של חיבה" היה לסרט השני הריווחי ביותר בארה"ב בשנת 1983, אחרי "שובו של הג'די" כמובן. לאחריו התייצבו "פלאשדנס" ו"משנה מקום משנה מזל". באותה שנה וודי אלן הציג את "זליג", מל ברוקס את "להיות או לא להיות", לג'ון קרפנטר היו לא פחות משני סרטים: "הבריחה מניו יורק" ו"כריסטין" על פי ספרו של סטיבן קינג (שגם "קוז'ו" שלו עובד באותה שנה), וגם לקרוננברג היה דאבל עם "האיזור המת" ו"וידאודרום", שהוא בעיני סרטו הטוב ביותר. פרנסיס פורד קופולה חזר לכושר עם "ראסטי ג'יימס"; בריאן דה פלמה נתן בראש עם "פני צלקת"; פאסבינדר ביים את סרטו הראשון בשפה האנגלית, "קרל מברסט", ומת; נורמן בייטס חזר למסכים ב"פסיכו 2"; בחור בשם סם ריימי עשה את אחד מסרטי האימה הפופולריים ביותר אי פעם "Evil Dead"; טוני סקוט עשה גיחה לעולם האימה עם "הרעב", ואפילו אולפני דיסני ניסו לבדוק את הז'אנר עם "Something Wicked this Way Comes" ונכשלו לחלוטין; סקורסזי ביים את "מלך הקומדיה" שזכה להערכה מחודשת רק שנים לאחר מכן; ומונטי פייטון התפרעו ב"טעם החיים". אף אחד מהמוזכרים, להוציא את סרטיהם של אלן וברוקס, לא התקרבו בכלל לאוסקר, חלק בצדק חלק ממש לא.
בקטגורית הסרט בשפה זרה ייצג את ישראל "זוג נשוי" של יצחק (צפל) ישורון. הוא נותר מחוץ למועמדים הסופיים.

רשימת כל זוכי האוסקר של הטקס ה-56:
הסרט הטוב ביותר: ג'יימס ל. ברוקס – "תנאים של חיבה"
הבימוי הטוב ביותר: ג'יימס ל. ברוקס – "תנאים של חיבה"
השחקן הראשי הטוב ביותר: רוברט דובאל – "רגעים קטנים של חסד"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: שירלי מקליין – "תנאים של חיבה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ק ניקולסון – "תנאים של חיבה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: לינדה האנט – "שנה בצל הסכנה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: הורטון פוט – "רגעים קטנים של חסד"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'יימס ל. ברוקס – "תנאים של חיבה"
הצילום הטוב ביותר: סוון ניקוויסט – "פאני ואלכסנדר"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: אנה אספ – "פאני ואלכסנדר"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: מריק וס – "פאני ואלכסנדר"
הסאונד הטוב ביותר: מארק ברגר, טום סקוט, רנדי תום ודיויד מקמילאן – "הצוות המובחר"
העריכה הטובה ביותר: סטיפן א. רוטר, גלן פאר, ליסה פרוכטמן, דאגלס סטוארט וטום רולף – "הצוות המובחר"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: ג'יי בקולהייד – "הצוות המובחר"
השיר הטוב ביותר: ג'יורג'יו מורדר, קית' פורסי ואיירין קארה – "פלאשדנס" (פלאשדנס… איזו הרגשה)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ביל קונטי – "הצוות המובחר"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: מייקל לגראנד, אלן ברגמן ומרלין ברגמן – "ינטל"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: אינגמר ברגמן – "פאני ואלכסנדר" (שבדיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: אמיל ארדולינו – "הוא גורם לי לרצות לרקוד"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סינתיה סקוט ואדם סימנסקי – "פלמנקו ב-5:15"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ימי פיקר – "סאנדה בניו יורק"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ג'ניס פלאט – "בנים ובנות"
פרס מיוחד על אפקטים ויזואלים: ריצ'רד אדלנד, דניס מורן, קן ראלסטון ופיל טיפט – "שובו של הג'די"
פרס מיוחד: האל רואץ'
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: ד"ר ג'ון ג'י. פריין

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "אנשים פשוטים" (1980)
22. "כחום הלילה" (1967)
23. "אוליבר!" (1968)
24. "רבקה" (1940)
25. "כנפיים" (1927)
26. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
27. "גבירתי הנאווה" (1964)
28. "סיפור הפרברים" (1961)
29. "קרמר נגד קרמר" (1979)
30. "אדם לכל עת" (1966)
31. "כל אנשי המלך" (1949)
32. "סוף השבוע האבוד" (1945)
33. "גברת מיניבר" (1942)
34. "טום ג'ונס" (1963)
35. "תנאים של חיבה" (1983)
36. "העוקץ" (1973)
37. "גראנד הוטל" (1932)
38. "מרטי" (1955)
39. "ג'יג'י" (1958)
40. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
41. "המרד על הבאונטי" (1935)
42. "הדירה" (1960)
43. "גנדי" (1982)
44. "המלט" (1948)
45. "פאטון" (1970)
46. "מרכבות האש" (1981)
47. "סימארון" (1931)
48. "תהלוכה" (1933)
49. "זיגפלד הגדול" (1936)
50. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
51. "ברודווי מלודי" (1928)
52. "החיים של אמיל זולא" (1937)
53. "אמריקאי בפריז" (1951)
54. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
55. "הולך בדרכי" (1944)
56. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)