אם אתם לא מעוניינים אפילו בספוילר קטנטן ל"סינגל מילפית" (שעלתה אתמול ב-yes Edge, ימי ב', 22:00), דלגו שתי פסקאות קדימה. בסוף הפרק השלישי, ברידג'ט, הדמות הראשית, עונה למודעה מקוונת של גבר זר ומסכימה לשתות איתו סודה עבור תשלום מתוך ייאוש כלכלי עמוק, ומגלה להפתעתה שהבחור מולה, שמוכן היה לשלם לה 300 דולר רק כדי לראות את הפרצוף שלה, הוא למעשה גבר משכיל, מעניין, מנומס ונורמטיבי. הוא אב גאה לנערה שמאוד מזכירה לברידג'ט את עצמה, והוא מתוודה שהוא בחר לפרסם מודעה פתטית שכזו כי הוא לא יודע איך להתמודד עם הנישואים שלו. סך הכל איש נחמד ועצוב.

המפגש הזה הופך לדייט אמיתי וברידג'ט מוקסמת ואופטימית, עד שהגבר שמולה מחזיר אותה חזרה למציאות ותופס לה בכוס. בתגובה - ברידג'ט נותנת לו אגרוף שמותיר אותו מדמם על הרצפה. הרגע הזה כמו מוקדש לכל הנשים שאי פעם תפסו להן בכוס וקפאו - כי הן לא הספיקו להגיב, כי הן היו בציבור והיו נבוכות, כי הן פחדו ממה שעלול לקרות אם יגיבו באלימות או שהן פשוט העדיפו לשתוק ולשכוח שזה קרה. התגובה המידית הכל כך ראויה הזאת היא נקמה משחררת עבור כל מי שלא אזרה אומץ לתת את האגרוף בזמן אמת. ביום למחרת היא אומרת לחברה - "הלוואי ולא היה לי כוס לתפוס".

מאחורי "סינגל מילפית" עומדת השחקנית פרנקי שו ("מר רובוט"), שכתבה וביימה סרט קצר באותו השם שהשתתף בפסטיבל סאנדנס לפני כשנתיים וזכה שם בשני פרסים והרבה יותר שבחים. העלילה היא סמי-אוטוביוגרפית - שו נכנסה להריון מהאקס שלה, השחקן מארק וובר ("האקסים של החברה שלי"), כשהייתה בת 24 והחליטה להיפרד ממנו ולגדל את התינוק לבד בלוס אנג'לס, למרות שמשפחתה דחקה בה לחזור לעיר הולדתה בוסטון. בסדרה, ברידג'ט בירד (בת דמותה של שו) נמצאת בבוסטון, אבל בדומה לשו מפרנסת את בנה באמצעות שיעורים פרטיים לילדי עשירים ועבודות משחק מזדמנות. האבא כאן הוא ראפי, שהחברה החדשה שלו היא שדרנית ספורט אוסטרלית בלונדינית ומתוקה בעלת מערכת יחסים מצוינת עם ברידג'ט. במציאות - וובר נשוי לשחקנית האוסטרלית תרזה פאלמר ("הסרבן"), ששו ליהקה לאחד הסרטים הקצרים שלה. 

"סינגל מילפית" מוכיחה שלגל היוצרות הנשיות בטלוויזיה עדיין יש מה לומר. היא לא "בנות" והיא גם לא "דברים טובים", ולמרות שיש לה במשותף עם שתי אלה - היא מביאה סיפור אחר ובעיקר נקודת מבט אחרת. ברידג'ט לא מפרשת כל דבר ומדברת אותו למוות כמו האנה ומארני. אפילו ההתעללות המינית שחוותה מאביה מקבלת רק שורה אחת מצחיקה בפרק הראשון ולא מוזכרת עד לפרק סיום העונה, שנפתח בציטוט של וודי אלן ומטפל בהתעללות מינית של אבות באופן מקורי ואמיץ להרהיב, מצחיק ומזעזע בו זמנית.

את הביקורת הפמיניסטית שלה על העולם שו מעבירה באופן הרבה יותר יצרי - כמעט כמו גבר. היא מגיעה בצורת בדיחות קלילות, אלימות מוצדקת או זין פיקטיבי בתוך הטייץ כשהיא מגיעה למסלול מכשולים שמשתתפים בו בעיקר גברים. כשהיא רוצה להעביר ביקורת על נשיא ארה"ב המכהן, היא לא מזכירה את שמו - אלא עושה קלוז אפ על איך נראית תפיסת כוס במציאות. כולנו מדברים על זה, הגיע הזמן להראות את זה. 

סינגל מילפית (יח``צ: באדיבות yes)
עלילה סמי-אוטוביוגרפית שמבוססת על חייה של שו | יח``צ: באדיבות yes

מצד שני, ברידג'ט מלאה פגמים ועושה הרבה דברים מטומטמים עד לא חוקיים - היא משאירה את הילד שלה לבד בבית כי יש לה בולמוס והיא חייבת לרוץ לקנות עוגיות (גם הפרעת האכילה שלה מקבלת טיפול דרך מעשים ולא דיבורים) והיא שוכבת עם גברים צעירים ממנה באקטים שכמעט אפשר לפרש כניצול. מהבחינה הזאת, אפשר לומר שמדובר באחת הדמויות המציאותיות ביותר בטלוויזיה - שום דבר שהיא עושה לא מספיק טוב כדי להתאהב בה או מספיק גרוע כדי לשנוא אותה. היא סתם אנושית.

שו מחזיקה את הסדרה על כתפיה - היא היוצרת, התסריטאית והבמאית, וחוסר הניסיון שלה ניכר. התסריט קצת מבולבל והרמה הכללית לא אחידה. החיספוס והבוסריות שלה הוא אמנם חלק מהקסם, אבל יש לה גם נקודת תורפה אחת רצינית - הליהוק של רוזי אודונל בתור אמה של ברידג'ט. אמנם מדובר ביציאה מוצלחת עבור יחסי הציבור של הסדרה, אבל אודונל, למרבה הצער, פשוט אינה שחקנית טובה. שלל דמויות המשנה האחרות דווקא נהדרות, ועלילות המשנה שלהן משרתות את הטון הכללי של הסדרה, שמנסה להעביר מסרים על מגדר והתנהגות מינית באופן לא דידקטי. מבלי לספיילר - ישנה סצנת סקס מקסימה בין שתי דמויות מבוגרות ולא מושכות, מה שבכל סדרה אחרת היה נראה מגעיל או מגוחך. אבל לא, שו מתעקשת להראות שגם סצנת סקס בין שני אנשים שלא עומדים באידאל היופי של הוליווד יכולה להיות מעוררת ומאוד מרגשת. 

רוזי אודונל מתוך סינגל מילפית (יח``צ: באדיבות yes)
מיותרת. אודונל | יח``צ: באדיבות yes

"סינגל מילפית" היא תוצר של עידן חדש בטלוויזיה ומביאה קול נשי שונה ממה שהכרנו עד כה. היא לא מושלמת, אבל היא מרתקת ומחדשת ומעניין יהיה לראות לאן היא תתפתח. כרגע היא עוד סדרה נשית טובה, אבל יש לה פוטנציאל להפוך לאחת הטובות של זמננו, אם שו תצליח למקד את הקול שלה במקום לנסות לדחוס את כל מה שיש לה להציע לשמונה פרקים, כפי שקורה בעונה הראשונה. 

tvbee בפייסבוק