כמה כסף אתה מוכן לשלם כדי לשחרר משהו או מישהו שאתה אוהב? זו הדילמה שמולה התחבט המיליארדר האכזר והקמצן ג'ון פול גטי, כשנכדו האהוב נחטף ברומא בשנות ה־70, במה שמהווה את עיקר העלילה של "כל הכסף שבעולם".
ובאורח פלא, זו בדיוק השאלה שמולה עמד במציאות במאי הסרט, רידלי סקוט, שהתעורר בוקר אחד לפני חודשיים וגילה שסרטו "נחטף" בידי שערורייה קשה מנשוא: קווין ספייסי, שגילם את גטי בסרט שכבר צולם, הואשם בעשרות הטרדות מיניות והעמיד את כל הפרויקט בסכנה. במבצע קולנועי ולוגיסטי מדהים החליטו סקוט ואולפני "סוני" לצלם מחדש חלקים נרחבים מהסרט וללהק לתפקיד את כריסטופר פלאמר בן ה־88, שבתשעה ימי צילום אינטנסיביים הצליח להפיח חיים בדמות ובסרט כולו.
זו תובנה מעט מתבקשת ובנאלית להגיד שהשערורייה הזו היא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לסרט. מותחן סביר — ש"מבוסס על סיפור אמיתי" אבל כנראה לא כזה נאמן למציאות — קיבל נשמה וחיים חדשים בזכות פלאמר. האחרון ממש נהנה לגלם את הנבל הקשיש, מעין שילוב של "האזרח קיין" ומיסטר ברנז: עשיר מופלג וחסר רחמים, שמוצא תמיד את הצידוקים לאכזריותו. הסצנות שלו הן גם הכי טובות בסרט, והיחידות שיש בהן התחלה של דיון מעניין בכסף, מוסריות וקפיטליזם. קצת כמו ביצירות מופת כמו "קיין" ו"זה ייגמר בדם".
שאר הסרט — שעוסק בעצם במרדף אחר חוטפי הנכד, עם מארק וולברג כסוכן סי־איי־איי לשעבר ומישל וויליאמס כאם חסרת מעצורים — הוא סביר ומהוקצע ועשוי היטב, אך גם לא מחדש או מדהים. אולי חבל שפלאמר לא החליף עוד שחקנים בסרט. בסך הכל דרמת מתח קצבית, מבדרת ושווה צפייה.
