בסצנה מגוחכת באמצע הסרט "שעה אפלה" מחליט ווינסטון צ'רצ'יל (בגילום גארי אולדמן) לוותר על סדרת דיונים מתישים בממשלה ועולה במקום זאת על הרכבת התחתית בלונדון, כדי להיוועץ באזרחים הפשוטים. המנהיג הבריטי שואל אותם: לאור המצב הקשה, האם עליי להיכנע להיטלר, כפי שלוחצים עליי רוב חברי הקבינט? "לעולם לא!" זועקים האזרחים — בהם אדם שחור שנצפה בקהל מטעמי פוליטיקלי קורקט — וצ'רצ'יל משתכנע.
כן, ממש. אנחנו הצופים אמורים להאמין שגורל הממלכה הוכרע בעקבות היוועצות צפופה עם ילדה, פועל בניין ומהגר כהה עור, כשבמציאות ידוע שראש הממשלה הבריטי — עם כל הכבוד לגדולתו — היה גזען קולוניאליסט וסנוב לא קטן.
הסצנה המומצאת הזו היא כה שקרית, כה מזויפת, כה "הוליוודית" במובן הרע של המילה – שהיא חושפת פגם מרכזי בסרט החדש והמדובר על צ'רצ'יל. ממש כמו בסרטונים של פוליטיקאים שיוצאים "לפגוש את העם" בשוק, מדובר בסרט שנועד להלל ולפאר. אין ויכוח שצ'רצ'יל היה מנהיג חשוב שהציל את המערב, אבל אפשר לקוות לטיפול קצת יותר מעודן ועתיר ניואנסים, למשל כמו מה שספילברג עשה עם "לינקולן" האדיר לפני כמה שנים.
די משעשע לצפות בסרט רק חצי שנה אחרי שיצא "דנקרק" המופתי, שהתמקד באותם ימים ממש של תחילת מלחמת העולם השנייה, בהם היטלר נראה בלתי מנוצח. אבל כאן טמון כל ההבדל: "דנקרק" הוא יצירה הומניסטית על החייל הפשוט בחזית, ואילו "שעה אפלה" הוא מכתב התרפסות למנהיג דגול.
אגב, מעניין ומתסכל לבחון את הסרט בהקשר עכשווי: במאי הסרט, ג'ו רייט המוערך יתר על המידה ("פן" ו"כפרה", שגם הוא התרחש בחלקו בקרב בדנקרק), הגיב להאשמות כי מדובר בסרט שמרני באמירה כי מבחינתו מדובר דווקא ב"מחאה נגד טראמפ וקריאה למנהיגות שפויה". מוזר, כי יצא לו בדיוק הפוך: סרט שמציג את צ'רצ'יל כבן דמותו של טראמפ, כולל הערצה עיוורת למנהיג גס־רוח, גחמני, שלא שם על האליטות והמצקצקים.
מה שמוביל אותנו לגארי אולדמן — תחת שכבות איפור שהופכות אותו לבלתי מזוהה — שכרגע מוביל בהימורים לזכייה באוסקר השחקן. וזה אכן "תפקיד אוסקר" קלאסי: אולדמן נוהם, רוקע ברגליו, צועק שוב ושוב וממש מתחנן לזכות בפסלון. אל תיתנו לו.
