בית החולים שבו עובד קולין פארל כמנתח נקי, מצוחצח, בוהק מלובן. הבית בו הוא חי עם ניקול קידמן – היפה והזוהרת מתמיד – נראה כאילו יצא מקטלוג. שניהם וגם שני ילדיהם מדברים זה לזה בנימוס מופגן, מעודן – עד כדי ביזארי ומלאכותי, כמו בתיאטרון אבסורד.

"להרוג אייל קדוש" הוא מאותם הסרטים שיותר משהם מעוניינים בסיפור – ובמקרה זה מדובר בעצם במשל מצמרר – הם מציגים עולם עם שפה פרטית וקודים קשיחים. ככה, כשהחוקים מתחילים להתעקם ועולמם של הגיבורים מתפרק, זה צורב להם ולנו הצופים פי כמה.

את הסרט ביים הבמאי היווני העולה יורגוס לאנטימוס (חביב המבקרים "הלובסטר"), אבל למעשה הוא מזכיר מאוד את סרטיו המרושעים של מיכאל האנֶקֶה, בעיקר "משחקי שעשוע". במרכזו סיפור אכזרי להפליא, על נער מוזר שמתיידד עם מנתח ומשפחתו, אבל כשהוא מסתכסך איתם, הוא מטיל עליהם קללה איומה שסופה חולי ומוות. הדרך היחידה לעצור את הקללה, אומר הנער לרופא, היא לעשות מעשה בלתי נסלח בעצמך.

הקללה הזו לא מוסברת ומנומקת, ואגב גם לא השם "להרוג אייל קדוש". כאמור, מדובר במשל – לעיתים סתום במכוון. מאחר שהוא מזכיר מאוד סרטים של מאסטרים קרי רוח כמו קובריק, בונואל וכאמור האנקה, קשה להגיד שלאנטימוס פורץ פה טריטוריות קולנועיות חדשות. ספק אם ימשוך אליו מעריצים נוספים, כמו שעשה עם "הלובסטר". אבל גם בלי לחדש, הסרט עשוי במיומנות, ומספיק מטריד כדי להיחרט בזיכרון.

מי שעושה עבודה מעולה פה הוא פארל, שהולך ומשתבח עם השנים ומצטיין בתפקיד אדם שמאבד את עולמו. מתעלה עליו הנער בארי קוגאן, שבלט השנה גם ב"דנקרק", ומצליח להיות מעורר אימה ממש בתור הנער בעל נבואת הזעם. תזכרו את שמו.