פרויקט מסטול

מקרים כמו "פרויקט לזרוס" ("The Lazarus Project"), סרטו הביכורים של ג'ון גלן המציג בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל, הפכו שכיחים למדי בשנים האחרונות. סרטים שברוב העולם יצאו היישר לדי.וי.די (אם בכלל), ומסיבה לא ברורה מוקרנים אצלנו על מסך גדול, חודשים אחרי.

למעשה, ישראל היא המדינה השנייה בה זכה הסרט להפצה מסחרית (הראשונה היתה טייוואן, ומאז חלפו כבר למעלה משמונה חודשים). בספריות הדי.וי.די בארץ, ניתן כבר למצוא את הסרט, ללא תרגום לעברית כמובן.

לא קשה להבין מדוע הסרט לא הופץ כמעט בשום מקום. לא מדובר בסרט גרוע כל כך, אלא בעיקר סתמי: מותחן שאינו מותח, תעלומה שאינה מסקרנת, דמות טרגית שכמעט ולא מעוררת הזדהות, למרות משחק לא רע בכלל מצד השחקן הראשי. התסריט הישנוני של גלן פשוט לא מספק את העוצמות הנדרשות ממותחן פסיכולוגי שכזה, והבימוי שלו מתקשה לפצות על כך.

מסתבך והולך

פול ווקר ("מהיר ועצבני") מגלם כאן את דמותו של בן גארווי, אסיר משוחרר שהצליח להשתקם באופן מפתיע - הבוס שלו מרוצה ממנו ויחסיו עם אשתו ובתם המשותפת מעולם לא היו קרובים כל כך. אלא שברגע אחד, הכל משתבש. גארווי מאבד את מקום עבודתו, שלא באשמתו, ונגרר בעקבות אחיו, שזה עתה יצא מהכלא, למעשה שוד שמסתבך ומסתיים במותם של שלושה אנשים.

"פרויקט לזרוס". רחוק מלהיות תפור עד הסוף

גארווי, שמתגורר בממלכת ההוצאות להורג (טקסס), מורשע בשלושה מעשי רצח מדרגה ראשונה ונידון לעונש מוות. אלא שבנסיבות לא ברורות (לפחות בתחילת הסרט), במקום למצוא את עצמו בעולם שכולו טוב (או רע) אנו מוצאים אותו אחרי ההוצאה להורג בעיירה קטנה באורגון, שם הוא עובד כאיש תחזוקה במוסד פסיכיאטרי שהוקם לצד כנסיה ישנה. הוא מסתגר בביתו, מנסה לפענח מה בדיוק קרה לו ולהתגבר על הגעגועים למשפחתו.

בנקודה הזו, שמגיעה בשלב מעט מאוחר, מתחילה העלילה לנוע: כיצד הגיע גארווי לעיירה הזו? מיהו אותו אייברי (למברט ווילסון בתפקיד צנוע אך מרשים) , מלאך שומר לכאורה, שמתאמץ כל כך לשכנע אותו להרפות מעברו וממשפחתו ולהסתגל לחייו החדשים והפשוטים?

מי הם אותם אנשים מסתוריים שצופים בו בכל עת, ומה רוצים ממנו המאושפזים הפסיכוטיים במוסד בו הוא מועסק? האם חייו בעיירה הזו הם אכן הזדמנות שנייה וחוויה דתית עמוקה, או דווקא בית כלא מסוג אחר?

השאלות האלה יזכו לתשובות במהלך הסרט, אלא שככל שהזמן חולף, הסקרנות פוחתת. האלמנטים הפסיכולוגיים במותחן הזה - תחושת הרדיפה של הגיבור ונסיונו הכמעט בלתי אפשרי להבין מה לעזאזל קורה סביבו - תופסים רק חלק קטן מהסרט, וגם אז מתקשים לייצר חוויית צפייה אינטנסיבית.

את המתח, משיג הבמאי גלן באמצעים הבסיסיים בלבד - צילום ומוזיקה דרמטיים להחריד. העלילה עצמה פשוט נעה בקצב אחיד ממפנה למפנה, עד הטוויסט הסופי והמאכזב למדי.

אין זה אומר שהסרט לא ימצא קהל בארץ: מעריציו של הבמאי מ. נייט שיאמאלאן ("החוש השישי", "בלתי שביר") בוודאי ימצאו עניין בסרטו של גלן, שמבקש לאמץ, לפחות באופן חלקי, את אותה נוסחה ששיאמאלאן פיתח לרמת אמנות.

גלן אמנם עושה זאת באותה מיומנות שמאפיינת את סרטיו של שיאמאלאן, אבל הוא לא נכשל באופן טוטאלי. כבידור ביתי סולידי לערב, זה אפילו עובד. אבל השקעה ברכישת כרטיס קולנוע - זה לא ממש מצדיק.