לטוב ולרע, טקסטים על סרטים של ארון סורקין חייבים להתחיל באזכור שמו. תסריטאים, כמו רבים מבעלי המקצוע הקולנועיים שמקיפים את הבמאים והשחקנים הנוצצים בהוליווד, הם לרוב דמויות שאיש מלבד סינפילים אדוקים לא מכיר. כבר ב"בחורים טובים", תסריט הבכורה שלו (שעיבד את מחזה הבכורה שהעלה שלוש שנים קודם לכן) דאג סורקין שהמקרה שלו יהיה שונה. התסריטאי הכי מצליח בהוליווד מרוויח 4 מיליון דולר לתסריט (ומיליון נוסף לכל תסריט של סרט שמגיע לאקרנים) ומזוהה עם סגנון שהספיק כבר לקנות לו אוהדים אדוקים ושנאה יוקדת כמעט באופן שווה. האידיאליזם, הפאתוס וההטפה הליברלית-אינטלקטואלית - או בכינוי שכבר ניתן לכולם גם יחד: סורקיניזם - הם מרכיבים שחייבים להילקח בחשבון באופן טבעי כשמדובר בסרטיו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפעם הראשונה שבה האיש שמביים תסריט של סורקין הוא ארון סורקין בעצמו.
כמו בכל אחד מארבעת סרטיו האחרונים של סורקין, גם "המשחק הגדול" מבוסס על יצירה קיימת - במקרה הזה מדובר באוטוביוגרפיה של מי שכונתה "נסיכת הפוקר" של ארה"ב, מולי בלום (ג'סיקה צ'סטיין). בלום, מחליקה אולימפית שתאונה נדירה הובילה לסיום הקריירה שלה דווקא כשהגיעה לשיאה, רתמה את המשמעת העצמית וההצטיינות האקדמית שלה כדי לנהל אימפריה של משחקי פוקר מחתרתיים, בהשתתפות העשירים והמפורסמים שבסלבריטאי ארה"ב. אל השולחנות הנוצצים של בלום הגיעו שחקנים, ספורטאים, טייקונים, אנשי עסקים ובסופו של דבר גם מאפיונרים, שהפסידו זה לזה בכל ערב מאות אלפי דולרים. המעורבות של גורמים בעולם התחתון, הובילה לכך שבלום הפכה יעד לחקירת ה-FBI ושסכנת איבוד כל הונה ומאסר מתמשך מרחפים מעליה.
אחד המאפיינים הבולטים ב"סרטים של סורקין" הוא צלילה מקיפה אל עומקי העולם בו מתרחשת העלילה. ב"הבית הלבן" היו אלה הקרביים של החקיקה והפוליטיקה האמריקאית, ב"הרשת החברתית" אלוגריתמים ומושגי תכנות, ב"מאניבול" סטטיסטיקות מורכבות מתחום הבייסבול, וב"המשחק הגדול" גלריית המושגים, החוקים והטריקים של משחק הפוקר. אין בדברים האלה כדי לומר שמדובר בסרט על פוקר, אבל "המשחק הגדול" הוא בהחלט סרט שפוקר עומד במוקד חלקים נרחבים ממנו. ובעוד התזזיתיות הסורקינית המוכרת לא עוצרת להתעכב או לדאוג לכך שנבין כל צירוף קלפים או מהלכים - אי אפשר לטעון שמדובר בסרט שקל להיטמע בתוכו. כפועל יוצא מהבחירה הזו, נוצר חיסרון שלא התקיים באף אחד מהסרטים והסדרות הקודמים להם היה התסריטאי שותף עד כה: פוקר מתנהל בישיבה. טריק ה-Walk and Talk המוכר כל כך, בו שתי דמויות משוחחות ביניהן תוך כדי שהן עוברות מנקודה א' ל-ב', לא עובד כאן. כלומר, אם דרמות משחקי קלפים לא מסעירות אתכם, מדובר באתגר לא פשוט כלל.
על הסטטיות היחסית בסצנות הפוקר שכתב סורקין התסריטאי, מנסה סורקין הבמאי לפצות בתנועות מצלמה מהירה ועריכה קצבית, אבל בעיקר נסמך על הכוכבת הראשית שלו. משקלו של הסרט כולו נופל על כתפיה של צ'סטיין, והיא נושאת אותו בגבורה ראויה לציון. מולי בלום היא חוליה נוספת בשרשרת של דמויות נשיות מעוררות השראה שאפיינו את השנה החולפת על המסך הגדול. בתוך עולם מצ'ואיסטי, כוחני ולעתים אף אלים, מפיחה צ'סטיין חיים בדמות נחושה, חדורת מטרה ומעוררת השראה. לא מעט ביקורת נמתחה לאורך השנים על הדמויות הנשיות שכתב התסריטאי הבכיר לאורך השנים, אך גם מבקריו יסכימו שבלום מאזנת בין רגש לכוח באופן אנושי ואמין מאוד. צ'סטיין מביאה את העוצמה הרגשית הזאת לכל סרטיה, ובמקרה של בלום היא מצליחה לשאת את הסרט גם ברגעים החלשים יותר שלו.
הסרט מדלג בין שתי נקודות התרחשות עיקריות: בניית האימפריה של בלום בעבר, וההכנות למשפט הממשמש ובא שלה עם עורך דינה האידאליסט, צ'רלי ג'אפי (אידריס אלבה) בהווה. אם החלק הראשון נועד לעורר דרמה, השני משמש לבניית אופיה של בלום ולהבנה טובה יותר של מניעיה. ובעוד סצנות הדיאלוג החדות כתער של סורקין בין בלום וג'אפי מנפקות גם הפעם שלל וואן ליינרים ופניני טקסט, הן לא מצליחות להפוך את ג'אפי ליותר מכלי תסריטאי להעמקה של בלום. גם המשחק של אלבה (ויסלחו מעריצי "הסמויה", הוא מעולם לא היה החלק החזק שלו) לא מסייע לדמותו להיות יותר משותפה רנדומלית לשיחה. זהו גם הדין לגבי כל אחת מהדמויות האחרות בסרט, כולל אביה של בלום (קווין קוסטנר), שמערכת היחסים עמו מהווה חלק מכריע בעיצוב דמותה. וכך, מרגע שסיפורה של בלום מתחיל להתגבש, מתחיל הסרט לאבד גובה וקצב, מאחר ומלבד הכרעת המשפט אין עוד דבר מסקרן באמת בו.
לזכותו של סורקין ייאמר שלא חשב לביים את הסרט במקור, וקיבל את העבודה לאחר שמספר במאים לא הצליחו להתפנות עבורו. כהתנסות ראשונה זוהי בשום אופן לא התרסקות, אבל ניכר ש"המשחק הגדול" סובל מהיעדר מחשבה ויזואלית מורכבת ומעניינת יותר, ובעיקר מיד נחושה הרבה יותר על כפתור ה-Delete. התלונה הזאת נשמעת יותר ויותר בהקשרים של קולנוע לאחרונה, ולא תמיד בצדק, אבל 140 הדקות של "המשחק הגדול" הן באמת ובתמים 40 דקות יותר מדי. הסיפור עצמו לא מחזיק זמן מסך כזה, והדמויות שאינן בלום לא מספיק מעניינות או חשובות כדי שפרק הזמן הזה יצדיק את פיתוחן. תחושת הלאות הזאת פוגעת במה שיכול היה להיות סרט קטן, קצבי ויעיל מאוד.
ניתן לראות ב"המשחק הגדול" הרבה מרכיבים שמשלימים שנה מיוחדת מאוד בקולנוע המודרני. במרכזו עומדת דמות נשית במסע לגילוי והתפתחות עצמית, יחסי ילדים-הורים (שעמדו גם במוקד "ליידי בירד", "אני, טוניה" ואפילו ב"וונדר וומן") והאומץ ללכת נגד הזרם והמקובל כדי להגשים אידיאל. ההופעה של ג'סיקה צ'סטיין לבדה מצדיקה לחלוטין את הצפייה בו, ומעריציו של סורקין בוודאי ימצאו בכתיבתו תמריץ חשוב נוסף. ואף על פי כן, קשה להמליץ עליו בחום או בהתרגשות. חסרונותיו עומדים כמעט שווה בשווה עם יתרונותיו, והעובדה שהוא עוסק בעולם של קלפים - שאינו מדבר או מרתק רבים - הופכת אותו לסרט שדורש מהצופה להגיע אליו עם רצון, כוונה וידיעה מוקדמים. לא בהכרח המרכיבים שמהם עשויים שוברי קופות.
