היה היה פעם שור פציפיסט. כששאר העגלים נלחמו ונגחו, פרדיננד העדיף לשבת תחת עץ ולהריח פרחים. שנים אחר כך כשכבר היה שור בוגר, צירוף מקרים מצער הוביל אותו אל איצטדיון גדול במדריד, שם לוחם השוורים כבר היה מוכן לקראתו, עם הבד האדום והחרב. השור העדיף, שוב, להתיישב ולהריח פרחים, עד שהקרב נגמר בלי מנצח והשור חזר הביתה, לעץ האהוב עליו. את הסיפור הקטן והפשוט הזה כתב מונרו ליף האמריקאי בשנות השלושים. השמועה אומרת שכתיבת הספר "סיפורו של פרדיננד" לקחה לו פחות זמן מאורכו של העיבוד האנימציה החדש לספר, ושליף בכלל רצה לפרגן לחבר מאייר עם כישרון בציור חיות, רוברט לוסון, והיצירה המשותפת שלהם הפכה ללהיט. ההמונים המתלהבו, מנהיגים כאלה ואחרים (בעיקר פרנקו) החרימו אותו וזלזלו בו, ועוד באותו עשור נוצר גם סרט מצויר קצר לפי הספר באולפני וולט דיסני.
"סיפורו של פרדיננד" הוא לא ספר ארוך, אבל "פרדיננד" גרסת 2017 שיצר אולפן האנימציה בלו סקיי (סדרת "עידן הקרח", "ריו", "סנופי וצ'ארלי בראון") נמשך יותר משעה וחצי. מה עושים? מנפחים: פיתולי עלילה, עוד שוורים, הרבה דמויות משנה קומיות, קטעי אקשן וממש הרבה בדיחות "הוא יצור גדול בסביבה עירונית צפופה, כמה בלתי נעים". מעבר לכל הקישוטים נשאר לב זהה - דמות שוחרת שלום מתמודדת עם עולם קשוח. ופרדיננד (ג'ון סינה/עמוס תמם) מתמודד לגמרי באומץ - הוא לא מתלבט, לא מתנצל, לא מרגיש רע ולא זקוק לאישור מאחרים - הוא פשוט נוהג כפי שהוא רואה לנכון. אם לצטט מהסרט עצמו: "אתה יכול להרביץ לי אם אתה רוצה, אבל עזוב את הפרח". לסרט יש מימד אפי מסוים שנעדר מהמקור - פרדיננד הוא כבר לא סתם שור שאיננו מתנהג כפי שמצפים ממנו, הוא מנהיג.
העיבוד הקולנועי לא רק גדול ודרמטי יותר, הוא גם אפל יותר - פרדיננד מתחיל את הסרט בחווה לגידול שוורים לקרבות, בה כולם מכלים את זמנם באימונים לכבוד המטאדור, שמגיע מדי פעם לבחור יריב. פרדיננד הוא היחיד שלא מתעניין בכל זה, אך למרבה הצער אביו (בספר יש אמא שהוחלפה לצרכים דרמטיים כנראה) נבחר להישלח אל הזירה. כשהקרון שהוביל אותו לקרב חוזר ריק, הבן נמלט ומוצא את עצמו בחווה הרבה יותר סימפטית, שם מאמצים אותו נינה ואביה, מגדלי פרחים. הוא חי שם בשלווה, הופך מעגל רזה לשור ענק ממש כמו אבא שלו, אך צירוף מקרים מחזיר אותו לחוות ילדותו. הוא רק רוצה לחזור הביתה, על אף ההתעקשות של לופה (קייט מקינון/איילת רובינסון), "העז המרגיעה" שמשמשת את בעלי החווה כדי להרגיע שוורים סוררים, לנסות ולהפוך אותו לשור לוחם וזועם. בתזמון מושלם מגיע למקום מטאדור מפורסם שמחפש את השור המושלם לקרב האחרון שלו, ואם זה לא מספיק, פרדיננד מגלה שמי שלא נלחם - ימצא את עצמו לבסוף במשחטה.
כל זה הרבה פחות מדכא ממה שזה נשמע, כי בזמן שאנחנו עוד מעכלים על הגורל העגום הצפוי לכל השוורים המצחיקים בחווה ("מצחיקים" כמו בסרט ילדים בינוני, כן?), מגיעים הקיפודים. אוי, הקיפודים. מי החליט שהדבר שהסיפור הזה צריך הוא שלושה קיפודים בצבעי סגול ותכלת שרוקדים מקרנה, והאם הוא שונא אנשים מעל גיל 6? לא מספיק? יש גם סוסים! סוסים שחצנים שמדברים במבטא גרמני ומתנשאים על השוורים. השוורים כמובן לא נשארים חייבים ופוצחים בתחרות ריקודים. כולל ברייקדאנס, ברור שכולל ברייקדאנס. באיזה שנה אנחנו? עד מתי ברייקדאנס בסרטים מצוירים לילדים? מתי זה יפסיק? ואגב, חיות נוהגות במכונית - אולי די?
הטריילר של "פרדיננד" רמז שיהיו בסרט הרבה יותר חיות מעצבנות ממה שיש לו בפועל. כל חיה בסרט שאיננה שור (או כלב, יש כלב מריר ומשעשע עם זמן מסך לא גדול) פשוט בלתי נסבלת. תיכננתי להאשים את הדיבוב העברי, אבל קשה לי לדמיין שהדמות של לופה הייתה לא מעצבנת בגרסת המקור, עם כל אהבתי לקייט מקינון גדולה. יש בדמות הזאת משהו מעיק, לא ברור אם זה העיצוב הגרוטסקי, האופי האגרסיבי או התחושה שאהבנו אותה יותר כשעוד קראו לה דורי והיא הייתה דג כחול ולא עז עם שיניים מכוערות ובדיחות גרועות. מצד שני, הטון הקומי וקליל של סצנות השטויות בחווה ממשיך גם בסצנות הקשוחות יותר, ובראשן סצנה במשחטה שמזכיר יותר סרט של לוני טונס מאשר את "אוקג'ה" או "במבי". ילד רגיש במיוחד עלול לפזול אל הצמחונות בעקבות הצפייה (כצמחונית מבוגרת בכיתי כמה וכמה פעמים), אבל זה לא סרט מצלק. לא מצלק, גם לא בדיוק מופתי, אבל כן חתרני במידה.
זה לא רק הפציפיזם, ואפילו לא רק ההצצה לבית המטבחיים. זה גם הדיון בזהות גברית דרך דמות שאמורה להיות סמל לגבריות פראית ומתפרצת, אך למעשה יש לה תכונות שמזוהות יותר עם נשיות - עדינות, רגישות לאחר, ענווה. לא נדיר לראות בסרט לילדים דמות שנדרשת להפוך "מילד לגבר", כלומר, לגלות צד אגרסיבי וחזק בעצמה. אם היא לא חזקה באופן טבעי, היא יכולה להיות כל מיני דברים אחרים, אחרי שהמשפחה שלה תתרגל לרעיון המזעזע של גבר לא חזק. אבל בפרדיננד אין שום דבר סו קולד "פגם" פיזי או נפשי, להיפך. הוא שור לתפארת, הוא פשוט מעדיף לא לנגוח בעצים או באנשים. וזה לא שהוא אף פעם לא נלחם, להפך - הוא מבלה כמעט חצי סרט במאבק לשחרור, לא רק של עצמו אלא גם של החברים שלו. במאבק הזה הוא לא מוותר על אף אחד, גם לא על שור שחונך מילדות לקחת מה שהוא רוצה בכוח, כי "הרכים תמיד נופלים בסוף". הקרב הוא לא רק על החופש, אלא גם על הזכות להיות רך.
mako תרבות בפייסבוק