סרט | העדות

העיסוק בשואה, ובמיוחד בהתמודדות של הדור השני עם השלכותיה, נראה כמו משהו שלעולם לא יפסיק לעניין אותנו. גם כשנראה שנחקרו כל הפינות האפשריות בקולנוע ובספרות, מצטרף עוד סיפור ועוד נדבך מעורר דיון.

כזה הוא הסרט הישראלי "העדות", שרוצה לקשור בין האישי לציבורי – עם סיפור על חוקר שואה חרדי (אורי פפר), שמנסה לחשוף את קיומו של טבח שאירע בסוף מלחמת העולם השנייה באוסטריה. ובעוד הרשויות האוסטריות פועלות נגד אותו חוקר אמיץ שמסתובב להם בין הרגליים, הוא מגלה על עצמו ועל אימו ניצולת השואה (רבקה גור המצוינת) משהו שמשנה את חייו.

נשמע מרתק? בהחלט. הבעיה בסרטו הראשון של הבמאי עמיחי גרינברג — שזכה בפרס הראשי בפסטיבל חיפה, בשנה עם תחרות קצת חלשה — היא שבין השאיפות המסקרנות על הנייר לביצוע הקורקטי והסביר יש פער גדול מדי. "העדות" יכול בהחלט לעניין את מי שלא שבעו מסיפורים על השואה, וקהלים מבוגרים בימי עיון על זיכרון והנצחה, אבל קשה לומר שיש בו משהו סוחף.

ניכר שגרינברג רצה בהתחלה להציג משהו שייראה כמו מותחן היסטורי מטלטל, על סוד נורא שהממסד מנסה להסתיר, לצד שלל טוויסטים וגילויים שמשנים את התמונה. אבל גם אם הסרט מציג בתחילתו תעלומה מסקרנת, הפתרון ההדרגתי שלו די צפוי ונעשה לפי הספר. אני מודה שגם חשתי חוסר נוחות מהתיאור של האוסטרים, שמוצגים כנבלים קצת קריקטוריים, אנשים שגם כיום הם רובם מכחישי שואה ושונאי יהודים לטנטיים.

בעיה נוספת היא פפר, שחקן נהדר וכריזמטי לרוב, שכאן מתחבא מתחת לזקן בדמות שיש בה משהו קר וכבוי מדי. ההחלטה לתת את תפקיד ההיסטוריון הגיבור לאדם חרדי מסקרנת מאוד דווקא, וגרינברג משתמש בה כדי לשאול בסרט שאלות על אמת אבסולוטית מול אמונה, אבל קשה לומר שמלוא הפוטנציאל ממומש כאן. פפר אמור לעבור במהלך העלילה משבר אמוני, ואלה באמת הקטעים הטובים והמעניינים בסרט, אבל משהו לא מתחבר עד הסוף. הסערה הפרטית שלו לא עוברת מספיק לקהל, שרובו יצא לדעתי מהסרט במשיכת כתף.

התוצאה היא סרט סביר, לא ממש רע אבל גם לא טוב מספיק כדי להיחרט בזיכרון של הקולנוע הישראלי.

ציון: 2.5 כוכבים