היוצרת חשובה, הסרט לא
שמוליק דובדבני צפה ב"ריטה, שם זמני", סרטה החדש של מיכל בת אדם, ואף כי לא נהנה הוא עושה כבוד לאישה שאף פעם לא זכתה לכבוד מממסד הקולנוע, למרות היותה חלוצת היוצרות בישראל
למען ההגינות יצוין, שבמקביל לבת אדם צילמה גם עידית שחורי, אז בת 24, את "מעגלים של שישבת", שאף הוא הרהיב להציג מערכות יחסים מיניות שהקולנוע המקומי לא היה מורגל בהן. אלא שהפצתו של סרט זה נדחתה, והוא צנח על האקרנים רק כשנה אחרי בכורת "רגעים".
עשרה סרטים כתבה וביימה בת אדם מאז הגיחה כיוצרת אל נוף הקולנוע המקומי. קודם לכן היתה מוכרת כאחת משחקניות הבד הבולטות כאן, בעיקר בזכות הופעותיה המאופקות בסרטיו של בעלה, משה מזרחי, “אני אוהב אותך, רוזה", "הבית ברחוב שלוש" ו"אבו אל בנאת".
בממוצע, היא מביימת סרט אחד מדי שלוש-ארבע שנים. הספק יצירתי כלל לא מבוטל. אך אף על פי כן, ולמרות שמארז dvd כפול של סרטיה היה הראשון בארץ שהוקדש ליוצר ישראלי, מעמדה נותר בשולי התעשייה – ללא הצלחה מסחרית ניכרת, ומבלי שזכתה באיזשהו פרס הוקרה מצד הממסד.
יוצרת אוטוביוגרפית
השוליות הזו, שאין בה כדי להעיד על איכויותיה כיוצרת, הופכת את הצפייה בסרטיה לחוויה כמעט אינטימית. לא זו בלבד שבת אדם נצמדת בהם לתיאורים מעולמה הפרטי – והקולנוע שלה הוא אחת הדוגמאות הבודדות בארץ ליצירה פילמאית אוטוביוגרפית – אלא שהנושאים בהם היא עוסקת והדימויים שהיא מעלה שבים וחוזרים בכל סרטיה, והופכים אותם למערכת אוטונומית וסגורה.
בת אדם, במילים אחרות, היא "auteur" מקומי במובן אליו התכוונו מבקרי הקולנוע הצרפתיים, שבשנות ה-50 הפכו את המושג לשם נרדף ליוצרי סרטים בעלי חותם סגנוני ונושאי.
"ריטה, שם זמני", סרטה החדש שעלה בסוף השבוע שעבר על אקרן הסינמטק התל אביבי, ממשיך את העיסוק שלה בתהליכי היצירה הקולנועית עצמה. כבכמה מסרטיה האחרים (“איה, אוטוביוגרפיה דמיונית", למשל) היא פה בתפקיד עצמה, תסריטאית המתלבטת לגבי גורלן של הדמויות שהיא כותבת, שאחת מהן מבוססת על זו של אמהּ.
בתסריט ההולך ונכתב מנהלת הדמות הזו רומן חשאי עם גבר זר על רקע ימי קום המדינה, כאשר במקביל עוקב הסרט אחר מפגש בין היוצרת לידיד שחקן שלה (יגאל שדה, המגלם את המאהב ושלל דמויות נוספות בסרט), המתבקש על ידה להגיב על התסריט שהיא כותבת.
בת אדם, מביימת ומשחקת מספר דמויות בסרטה
הקולנוע של בת אדם הוא "קולנוע של רעיונות", פחות מזה – של דמויות בשר ודם. קולנוע אינטלקטואלי הנשען על אמירות, לעיתים משומשות, בדבר יחסי מציאות-אמנות - מסוג אלה שאפיינו את הקולנוע הצרפתי המודרניסטי של עידן "הגל החדש".
“ריטה" ממשיך את העיסוק הזה, תוך שהוא תוהה על מהותה של ההשראה היצירתית, ונדרש אגב כך, כמקובל בסרטיה, לנרטיב מורכב ומפותל הנע בין רמות שונות של מציאות ודמיון, ומטשטש בין מרחבים גיאוגרפיים שונים – תל אביב ופריז.
הוא כולל, על כן, קרעי סצינות מסרטים אפשריים – באחד מהם בת אדם היא "פאם פאטאל" המפתה נהג מונית – והנוכחות שלה כשחקנית מרכזית בכל אחת ואחת מהן מעירה על ההיבט הנרקיסיסטי של היצירה הקולנועית ושל הבחירה בעצמה לגלם את עצמה. כן, “ריטה" הוא עוד סרט על האופן שבו סיפורים מומצאים מפרשים את החיים, ועל הגבול המיטשטש שבין חיים לאמנות.
רוחות זכרון
מראשית דרכה כקולנוענית, סרטיה של בת אדם עוסקים ביכולתו של הקולנוע לייצר סיפור אוטוביוגרפי. העיסוק הרפלקסיבי בחייה שלה מתקיים ביצירתה עוד ב"על חבל דק" (1981) ו"בן לוקח בת" (1982), שבהם גוללה את מערכת יחסיה עם אמה המעורערת בנפשה ואת שנת שהותה כילדת חוץ בקיבוץ.
בסרטה המאוחר יותר, מ-1994, “איה, אוטוביוגרפיה דמיונית", כבר הופך הסיפור הנשי האוטוביוגרפי לדיון מעורר בחמקמקותו של הזיכרון, ובאופן שבו העיסוק האובססיבי עם דרכי ייצוגו מתהווה כנרטיב קולנועי קטוע ומפותל החורג מההבחנות המקובלות שבין תיעוד ובדיון.
הנוכחות ההדדית – שלה כשחקנית מובילה בסרטי בעלה, משה מזרחי, ושלו בתפקידי אורח בסרטיה שלה (הפעם הוא מגלם את דמותו של גבר אלמן) – תורמת אף היא לנופך האישי-אינטימי שהוזכר כאן. אפילו עיבוד קולנועי שהתקינה ליצירתו של אחר, “אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב" מ-1989, על פי סיפור מאת דן בניה סרי ובכיכובה של ריטה, מעלה באוב את רוח סרטיו של מזרחי שהתרחשו בירושלים (“רוזה" ו“אבו אל בנאת").
לאור כל אלה, נדמה "ריטה, שם זמני" כמחזור של רעיונות שכבר נרקמו ונפרמו חליפות בסרטיה, במיוחד ב"חיים זה חיים", הקודם שלה מ-2003, בכיכובם של משה איבגי ויעל אבקסיס, שאף הוא עסק בפער שבין החיים לפנטזיה היצירתית. מין פרודיה רצינית לגמרי על מה שנקרא "קולנוע אמנותי". ואף על פי כן, העובדה שזהו סרטה העשירי במספר של יוצרת המקפידה להיוותר נאמנה לעצמה עומדת פה לזכותה.
