סרט | המשחק הגדול

הם צעירים, עשירים, חסרי מצפון, עם נטייה לחזירות ולזלזול מוחלט בחוק. כן, מאז הצלחת "הזאב מוול סטריט" הקולנוע האמריקאי, כך נראה, מאוהב בתת־ז'אנר חדש של "סרטי עסקים", שמציגים את סיפור עלייתם ונפילתם של יזמים מושחתים שטובעים בגסויות ובקוקאין. לא קשה להבין למה בעידן טראמפ, בעצמו זאב גס רוח (מקווינס), הז'אנר הזה מרגיש רלוונטי מתמיד.

הסרטים האלה בעצם החליפו את סרטי הגנגסטרים, שאיפשרו לנו, הצופים, להריע לנבל. הפעם במקום אקדחים משתמשים הפושעים בדולרים כנשק. לחבורה הזו מצטרף עכשיו "המשחק הגדול". בדומה אליהם, גם הוא "מבוסס על סיפור אמיתי", ומסופר בגוף ראשון מצד הגיבור שלא מפסיק לקשקש בקריינות. בשונה מהם, הפעם מדובר בגיבורה (ג'סיקה צ'סטיין): מולי בלום – צעירה שהקימה לפני כעשור רשת משחקי פוקר לעשירים, עם הרבה סלבריטאים שבאו לבקר (לאונרדו דיקפריו, בן אפלק, מאט דיימון וטובי מגווייר הם רק חלק מהשמות שעלו ברב־המכר שכתבה). החלק הכי כיפי בסרט הוא בדמות הכוכב השמוק שמגיע למשחקים, בגילום מייקל סרה ("סופרבאד"). מבחוץ הוא נראה ילד טוב אבל בפועל זה השטן. מהרמזים ומצורת הדיבור די ברור שמדובר בטובי מגווייר ("ספיידרמן"), שהקריירה שלו ניזוקה מאוד מפרשת ההימורים הזו.

"המשחק הגדול" הוא הסרט הראשון שמביים אהרון סורקין, אולי התסריטאי החשוב בהוליווד בזכות "הבית הלבן" ו"הרשת החברתית", שהפעם נע גם לכיסא הבמאי. וכאן אולי האכזבה הגדולה מהסרט: כתסריטאי נראה שסורקין פשוט נולד לכתוב סיפורים כאלה, מלאי ברברת ודיאלוגים שנונים, אבל כבמאי הוא קצת מעתיקן מדי מסקורסזה ואחרים, ולא ממש מצליח לגרום לנו לחבב את הדמויות שעל המסך.

בנוסף, למרות שהסרט הזה אמור להיות על אישה חזקה – הוא בעצם מאוד שוביניסטי. זו נקודת עיוורון אופיינית לסורקין: מי שבעצם מציל שוב ושוב את צ'סטיין הם הגברים בחייה, ובהם עורך הדין שלה (אידריס אלבה בתפקיד מעצבן) ואבא שלה (קווין קוסטנר המצוין). לקראת הסוף סורקין גם מנסה לפתע לשכנע אותנו, במוסרנות האופיינית לו, שבלום בעצם הייתה בסדר גמור – אישה נחמדה שרק ביצעה כמה החלטות לא טובות. הוא רק שכח שהוא לא עורך הדין שלה, אלא המספר. לסיכום, מדובר בסרט חביב, מעניין, אבל לעיתים גם מעצבן ולא שלם.

ציון: 3 כוכבים