"הסתובבתי איפשהו בין ג'ורג'יה, פלורידה ואלבמה", סיפר הבמאי האירי־בריטי מרטין מקדונה על הטיול שהוביל אותו ליצור סרט תחת השם המוזר 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי'. "ובאחד הכבישים נתקלתי בשלט שתלו התושבים באזור נגד המשטרה, בעקבות פשע שלא פוענח. ברגע שנחשפתי לכעס הגולמי הזה, הסיפור נולד מעצמו".
נקודת המבט הייחודית הזו - של אדם שמסתכל מבחוץ על האש והזעם שמבעבעים בחצר האחורית של אמריקה - הובילו את מקדונה ליצור סרט מצוין שמרגיש הכי רלוונטי לשנת 2018, וכרגע גם מוביל בהימורים לזכייה באוסקר. בגרסה הבדיונית של מקדונה (שהצטיין כבר ב'ברוז'', 'שבעה פסיכופטים'), מי שתלה את השלטים היא אם זועמת (פרנסס מקדורמנד המופלאה). היעד שלה הוא המשטרה של העיירה הפיקטיבית אבינג, שבה נאנסה ונרצחה בתה. על הכוונת נמצאים מפקד המשטרה (וודי הרלסון), שוטר גזען (סם רוקוול), ובעיירה המטורללת מסתובבים גם הבן הדיכאוני שלה (לוקס הדג'ס), הגרוש האלים שלה (ג'ון הוקס) וגמד שמאוהב בה (פיטר דינקלג' מ'משחקי הכס' כמובן) - כולם מעולים, במיוחד רוקוול שגם עשוי לזכות באוסקר.
הסרט מרגיש בהתחלה כמו מערבון עכשווי, עם פרנסס מקדורמנד בתור הגרסה הנשית לג'ון ויין. יש טובים ויש רעים, לכאורה, בסיפור נקמה קלאסי. אלא שבהמשך הסרט עובר מספיק טוויסטים ותהפוכות כדי להתגלות כמשהו קצת אחר. בכך מקדונה מתגלה כתלמיד נאמן של מקורות ההשראה הברורים שלו, האחים כהן, שאהבו תמיד לשלב בין ז'אנרים כדי ליצור משלים חכמים על אמריקה. לא בטוח שכולם יאהבו את הסוף המיוחד, אך בעיניי הוא מבריק ובעיקר מדגיש שבעולם המיואש של היום לכעס אין כתובת. אם אכן יזכה 'שלושה שלטים' באוסקר, זה בכל זאת תהיה עדות לכמה ארה"ב השתגעה בשנה האחרונה. תנו לו צ'אנס.
