אם מישהו מרגיש שסרטי "ליאם ניסן דופק מכות" קצת חוזרים על עצמם לאחרונה, יש לי בשורה משמחת: ב'הנוסע', סרטו החדש, הטלפון שמבשר לו שבני משפחתו נחטפו מגיע רק באמצע הסרט, ולא בהתחלה. כמו כן, הפעם מדובר בבן שלו ובאשתו, ולא בבת שלו. כפיים לתסריטאים.
כן, להתלונן על הקריירה של ניסן בסרטי אקשן סטייל 'חטופה' זה קצת כמו להתלונן על מזג האוויר בחורף. אין לנו שליטה על זה, וכמה אשכרה נהנים מזה. העניין הוא שב'הנוסע' כולם, כולל ניסן עצמו, נראים מה זה עייפים ושחוקים מהנוסחה. חבל, כי על פניו ניכר שהסרט הנוכחי רצה להיות טיפה (ממש טיפה) יותר מתוחכם.
'הנוסע' מתרחש כולו בנסיעה אחת ברכבת, כששוטר לשעבר (נו, בטח שוטר לשעבר) מקבל בדרך הביתה הודעה מגוף פשע מרושע שעליו למצוא ו"להצביע" על עד מדינה שנמצא על הרכבת. כן, זו מזימה מטופשת ומסורבלת להפליא של הרעים שרק נועדה לתת צידוק לעלילה בלוקיישן אחד. בהתחלה נראה שהבמאי האקשן הטראשי ז'אומה קולט־סרה, משתמש בנקודת המוצא המופרכת כדי לעשות מותחן קצת ממזרי ומשועשע סטייל 'זרים ברכבת' של היצ'קוק. אלא שהסצנה שבה המזימה מוצגת על ידי אישה מסתורית שיורדת בחטף מהקרון (ורה פרמיגה המצוינת) היא גם הטובה בסרט.
מכאן זה ממשיך בדיוק כמו שציפיתם: ניסן נותן מכות ליד השירותים, ניסן נותן מכות בין קרונות, ניסן מעיף אנשים מהחלון, ניסן מציל את הרכבת. אין מתח, אין רגע אחד של הפתעה, שוב ושוב מודגש כמה ניסן זקן מצד אחד, אבל קשוח ורב־תושייה מצד שני. בהתחשב בזה שהאיש כבר בן 65 אולי באמת לא נותרו לו עוד הרבה הזדמנויות כאלה, אז בואו נהנה מזה כל עוד זה נמשך. כלומר, אלה שנהנים מסרטים כאלה.
