ביקורת סרט: "האופה מברלין" - קלישאה אומנותית מופנמת
סרט הביכורים של אופיר ראול גרייצר, על אופה ברלינאי שמפתח רומן עם גבר ישראלי נשוי, ולאחר מותו יוצר קשר ייחודי עם אשתו, מבוים וערוך בקפידה. עם זאת, הוא מתקשה לבנות מתח דרמטי ומתברר כלא יותר מסרט בורגני נינוח על מלאך אחד המסתובב בשמי ברלין
ערגה ומלנכוליה מתממשים בחומר, ליתר דיוק בבצק, בסרט "האופה מברלין". זה מתחיל כאשר גבר ישראלי השוהה לרגל עסקיו בברלין טועם מעוגת היער השחור הקלאסית באופן שמבטא את תשוקתו אל הדמות שבכותרת, וממשיך כאשר האופה המדובר כובש את ירושלים בעוגות ועוגיות המסמלות את כמיהתו אל הגבריות הישראלית. רק להתענג על מגוון המתוקים שהוא מייצר אחרי שהוא מחליף מבטים עם חייל אלמוני בגן.
"האופה מברלין", הפקה ישראלית-גרמנית, הוא סרט הביכורים של אופיר ראול גרייצר, ועניינו אובדן והסתרה. זהו סיפורו של תומאס (טים קלקהוף), העובד בקונדיטוריה ברלינאית קטנה. גבר ישראלי (רוי מילר), נשוי ואב לילד, נכנס לקונדיטוריה, ובין השניים מתפתח רומן המתממש בביקוריו הקבועים של הגבר בברלין. כאשר תומאס מגלה יום אחד כי מאהבו נהרג בתאונת דרכים, הוא מאתר את אלמנתו (שרה אדלר), המנהלת בית קפה ירושלמי, מבלי לחשוף בפניה את זהותו. הוא מתחיל לעבוד במקום, העוגות והמאפים שלו הופכים את בית הקפה הצנוע לסיפור הצלחה, אך במקביל מעוררת נוכחותו את עוינותו של גיסה הדתי של האלמנה (זהר שטראוס).
דמותו של תומאס מייצגת נדיבות ורוך, המעומתים עם התוקפנות וחוסר האמפתיה של הגיס, וגם עם איומיהם של גורמים דתיים ליטול מבית הקפה את תעודת הכשרות בעקבות נוכחותו של גוי במטבח. מבחינה זו, "האופה מברלין" כמו הופך את יחסי היהודים-גרמנים ששררו בעקבות עליית הנאציזם לשלטון – אך בחירתו לגלם את כוחות השחור בדמויותיהם של אנשי הדת נדמית מגמתית ומניפולטיבית.
סרטו של גרייצר אינו הגרסה הישראלית של "הר ברוקבק". הוא לא מעמיד במרכזו את הטרגדיה של שני גברים הנדרשים להסתיר את הקשר הרומנטי ביניהם – ולמעשה הוא יכול היה לגולל מערכת יחסים הטרוסקסואלית לחלוטין, נניח של אופָה המנסה לשמר את זכר מאהבהּ המת באמצעות התקרבות אל אשתו ובנו. כך, ההיבט המלודרמטי בסרט נבנה באופן פרדוקסלי לא באמצעות השאלה האם (ומתי) תגלה האלמנה את הסוד שהסתיר מפניה בעלה המנוח (ואם תגלה, איזו משמעות תהיה לזה בעבורה) – אלא האם (ומתי) תתממש המשיכה בין האישה והגבר הגרמני המופנם שהיא מעסיקה במטבחהּ.
"האופה מברלין" מבוים היטב, מצולם (עמרי אלוני) וערוך (מיכל אופנהיים) בקפידה. הוא סרט קורקטי, שיש אפילו מידה של נעימות באופן שבו הוא מתייחס אל היבטיו הטרגיים והמלנכוליים. העצבות מצטלמת היטב, הזרות מבוטאת בצורה חושנית ומלטפת, והעוגות המגרות שמחרידות את החוגים השמרניים (בעיקר בשל אי-יהדותו של מי שאופה אותן) מזכירות בטעמן הכובש את התופינים מהסרט כה-מחניף-הקהל "שוקולד", שבו גילמה ז'ולייט בינוש שוקולטיירית שממתקיה מסחררים את ראשיהם של תושבי עיירה שמרנית בצרפת.
דמות אימו של הבעל-מאהב המת (בגילומה של סנדרה שדה) אמורה לעטוף את תומאס במידה של טוב לב ונדיבות, אך היא נותרת שולית מדי בסיפור. בסופו של דבר "האופה מברלין" הוא לא יותר מסרט בורגני-נינוח על זר שנקלע לירושלים, משקיף מחלון דירתו אל השכונה החרדית שממול, צופר השבת מבליט את אי-שייכותו, והוא משמש כמלאך הגואל של אלמנה במצוקה ועוד לפניה - של בעלה, החווה באמצעותו רגעי אושר סודיים. אכן, ישנם מלאכים בשמי ברלין והם קופצים לפעמים לביקור.
