כל הקומדיות של חבורת ג'יימס פרנקו וסת' רוגן נעות על הקו הדק שבין קומדיה מפגרת לסטלנים לבין משהו ששואף להיות מתחת לפני השטח מאוד רציני וכן. מ'סופרבאד' ועד 'ראיון סוף', הם כמעט תמיד עוסקים בחברות בין גברים ילדותיים, ובצורך להתבגר מול המציאות הכואבת.
לכן הסיפור האמיתי שעומד מאחורי הפקת הסרט 'החדר' ומשמש בסיס ל'חי בסרט' הוא אידיאלי עבורם. למי שלא מכיר - 'החדר' מ־2003 הוא סרט תמוה, בלי סצנה אחת טובה או רגע אחד של משחק לא מחורבן, שהספיק מאז לזכות למעמד "הסרט הגרוע בכל הזמנים" ומפוצץ אולמות בהקרנות חצות שיכורות עם קהל שיודע את כל שורותיו (הגרועות) בעל פה. יצר אותו ברנש מוזר וממש חסר מודעות עצמית בשם טומי וויזו (שמגולם כאן על ידי פרנקו באיפור כבד, שגם ביים את הסרט הנוכחי), שכתב, ביים, הפיק וגם כיכב בדבר הזה, שמצחיק מכל הסיבות הלא־נכונות. מבטים למצלמה, תפאורה מקרטון ועלילה נטולת היגיון לחלוטין.
הסיפור כאן מובא כולו מנקודת מבטו של חברו של וויסו, שגם שיחק בסרט המקולל, ומגולם כאן על ידי אחיו הצעיר של פרנקו - דייב פרנקו ('רחוב ג'אמפ 22'), ולא במקרה. פרנקו, הפעם גם בכיסא הבמאי, יצר בעצם סרט על "אחים בדם", חברים שצריכים להיות שם אחד בשביל השני גם כשהצד השני מביך ומשפיל אותך. תמצאו כאן גם את רוגן, זאק אפרון, וכל החבורה. רק שהפעם הם לא מצליחים לעלות מעל לרמת הדאחקה. וויזו בגילום פרנקו מוצג בעצם כמעין מפגר, וגם אם הוא כך במציאות, זה גורם לתחושה קצת לא נעימה כשצוחקים עליו. פה ושם, הסרט מנסה לרגש ולהציג את עצמו כשיר הלל לאהבת קולנוע יפה ותמימה. אני לא השתכנעתי. ובכל זאת נהניתי.
