"הרצח של ורסצ'ה": סיפור צבעוני, ביצוע אפרורי
חייו ומותו של ג'יאני ורסצ'ה מסעירים את הדמיון האמריקני כבר שנים. החיים הזוהרים והמוות הטראגי אמורים להיות בסיס שופע לסדרה שכולה גלאם ופאן. אבל העונה השנייה של "סיפור פשע אמריקני" כושלת, עם דמויות שטוחות וסיפור מחורר. נקודת האור היחידה היא הפסקול הנוסטלגי
אבל גם לולא הסמיכות צובטת הלב של האירועים – אדם מפורסם שנמלט בעור שיניו ממוות אחד רק כדי לפגוש באחר זמן קצר לאחר מכן – החיים של ורסצ'ה מסעירים את האמריקנים, לא פחות מהאופן שבו הם הסתיימו. האיש בכל זאת היה סמל של עידן נהנתני, צבעוני, צעקני ויצירתי, שהאיץ במו ידיו את הקשר בין תרבות הסלבס לעולם האופנה והביא לידי ביטוי את כל זה בעיצובים שלו. בהתחשב בזה, העונה השנייה של סדרת "סיפור פשע אמריקני" (שהביאה לעולם את "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" לפני שנתיים), הייתה אמורה להפוך את רצח ורסצ'ה לקאלט קאמפי וממכר. קל.
מכיוון שבסדרות עלילתיות המבוססות על המציאות אין חשש מספוילרים, אפשר להתחיל מהסוף: "הרצח של ורסצ'ה" שעלתה אתמול (ה', 6:00 ו -22:00, yes EDGE, במקביל לשידור שלה בארה"ב), לא מצליחה לשחזר את ההצלחה של העונה הקודמת. "אמריקה נגד או.ג'יי. סימפסון" חגגה את הסיפור מבלי להסתיר את הנאתה מהפוטנציאל הטראשי שלו. לעומת זאת עונת "הרצח של ורסצ'ה", המבוססת גם היא על ספר – "Vulgar Favors" שכתבה מורין אורת' – מתאמצת מאוד להעמיד יצירת מופת. היא משקיעה בצילום יפהפה ומדלגת בין הזמנים בתדירות שתגרום לכם לפרכס.
אבל גם זה לא עוזר. יכול להיות שבסיפור של ורסצ'ה, צבעוני ככל שיהיה, פשוט אין מספיק בשר כדי להחזיק תשעה פרקים. התסריטאים מנסים לחפות על העובדה שבסיפור הזה יש יותר חורים מברשת (איך אפשר לכתוב תסריט רצח מבלי לדעת את המניע של הרוצח?) וניסו לצקת עומק כלשהו אל הדמויות. אדגר רמירז בתפקיד ורסצ'ה (שדומה לו דמיון מדהים) הוא מעצב יצרי וטוב לב, ריקי מרטין בתפקיד בן הזוג שלו אנטוניו ד'יאמצ'יו (שבע שנים אחרי שיצא מהארון בחיים), פנלופה קרוז בתפקיד דונטלה ורסצ'ה, האשה שלא מצאה טעם ביותר מהבעה אחת עגומה, והיא מדברת במבטא שנשמע כמו תאונת דרכים בין ספרדית לאיטלקית.
נקודת האור הוא דארן כריס (מ"Glee") בתפקיד אנדרו קונאנן, שמנסה מאוד להפוך את הדמות שלו לקצת יותר מורכבת. אין לו הרבה עם מה לעבוד אבל הסצנות שלו הן השיא, לפחות בשני הפרקים הראשונים. אבל גם הוא – ופנלופה ורמירז – לא באמת מצליחים להציל את העלילה. הדמויות חד ממדיות ולוקות ברצינות יתר, די מהר הסצנות מתחילות לחזור על עצמן ולמעט פס הקול שיענג כל מי שמתגעגע לסוף המילניום הקודם, מישהו עבד קשה בלנקות את הסדרה הזאת מפאן. בהתחשב בזה שפאן הוא אחד מאבני היסוד במורשת של ורסצ'ה, זה דבר די משוגע לעשות. ומי יודע, אולי זאת הסיבה להתנערות הרשמית של משפחת ורסצ'ה מהסדרה, וההכרזה שמדובר ב"בדייה מוחלטת". כי סליחה, בשביל מה באנו לפה מלכתחילה אם לא כדי ליהנות?
