זוכרים את הכוכבת ההוליוודית גלוריה גראהם? לא? יופי, כי אתם לא לבד. חלק גדול מהחן ב'כוכבים חיים לנצח' המתאר את הרומן המאוחר של אותה כוכבת קצת נשכחת עם צעיר בריטי, בן מחצית מגילה, הוא שהוא לא מתעלם מהמוזרות והאזוטריות של סיפור האהבה שבמרכזו.

מצד אחד, שחקנית הוליוודית בשנות ה־50 לחייה (אנט בנינג הנהדרת) שהייתה ביג־דיל בצעירותה ואף זכתה באוסקר על הקלאסיקה 'נבל היה האיש', אבל רוב העולם שכח מאז. בצד השני, שחקן תיאטרון בריטי כושל (ג'יימי בל, הלא הוא הילד מ'בילי אליוט' שהתבגר יפה), שברבות השנים כתב ספר על ההיכרות ביניהם, והוא הבסיס לסרט. הם הכירו בלונדון בזמן שהיא נמצאת שם בחלטורת תיאטרון, אבל רוב הסרט מתרחש כשהיא מחליטה לעבור לגור בבית הוריו העניים בליברפול, בניצוח האם הצווחנית (ג'ולי וולטרס, גם היא מ'בילי אליוט'). במילים אחרות, הסרט הזה הוא קצת כמו 'נוטינג היל' למבוגרים, עם הרבה פחות קיטש, פנטזיה הוליוודית וג'וליה רוברטס.

'כוכבים חיים לנצח' הוא סרט שמשלב בין שני ז'אנרים לא ממש מוערכים בקולנוע: דרמה רומנטית בחלק א', ואז סרט מחלה בחלק ב', כשאחת הדמויות מתחילה לגסוס לאיטה. באופן אישי דמעות ופרידות קורעות לב על המסך פחות עושות לי את זה, אבל במאי הסרט פול מקגוויגן ('להרוג את המזל' ו'שרלוק') דואג לשמור על מספיק קלאסה וסטייל כדי לא להיות מביך גם ברגעים חונקי הדמעות.

ובעיקר, אם יש משהו שגרם לי להיות בעד הסרט, זה המשחק הנהדר של בנינג ובל, ובעיקר הקלילות והנונשלנטיות שבה הרומן הבין־דורי ביניהם מוצג. כן, נשים מבוגרות מתאהבות לפעמים בבחורים צעירים מהן. כן, הסביבה מסביב מרכלת ולוחשת ומלגלגת. אבל במקום לצייר את הדמות המרכזית בה כדיווה או כקוגרית, הסרט פשוט זורם איתה. יש אפילו עירום של אישה מבוגרת, ובהוליווד השמרנית והפוריטנית, שמלמדת אותנו שסקס זה רק לצעירים, מדובר ברגע מזכך.