סרט | צורת המים
יכול להיות שלולא הציפיות שבאות עם 13 המועמדויות לאוסקר, ומעמד של מוביל במרוץ לזכייה בפרס החשוב מכולם בחודש הבא, ניתן היה לראות את "צורת המים" כמו מה שהוא: סרט קטן, יפה, שמשלב בין סיפור אהבה הוליוודי מתקתק לז'אנר הפנטזיה והאימה מלא הדמיון. הוא נחמד, אבל בשורה התחתונה גם מאכזב.
הבמאי המקסיקני גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן", "פסיפיק רים"), שחי ופועל בהוליווד כבר שני עשורים, ממשיך להיות מרותק לדמויות של מפלצות שכאילו יצאו מסרט ישן בשחור־לבן, וחוזר כל פעם לאותה פואנטה: הן אולי מפחידות מבחוץ, אבל יפות מבפנים, והמפלצות האמיתיות בעולמנו הן בני האדם האלימים והחמדנים.
הסרט מתרחש בתקופת המלחמה הקרה, במתקן סודי בארה"ב אליו הובא מעין אדם־דג מסתורי ומכושף. גיבורת הסרט היא עובדת ניקיון אילמת וחמודה (סאלי הוקינס המועמדת לאוסקר), מין "דמות מהסרטים" כזו, שמתאהבת במפלצת הבודדה. לזכות הסרט ייאמר שהוא לא נרתע מעירום וסצנות סקס די ישירות על המסך, דבר אמיץ לכאורה בסרט הוליוודי מהסוג הזה.
תמצאו פה גם קצין ביטחון רשע מרושע (מייקל שאנון) – שמייצג את אמריקה הלבנה, הגזענית והלא סובלנית על כל הסטריאוטיפים שלה – ומולו את חבריה של הגיבורה, המייצגים את היפוכו המוחלט של הנבל: אמן גיי מזדקן (ריצ'רד ג'נקינס מ"עמוק באדמה", שגם מועמד לאוסקר, בדמות היפה ביותר בסרט) וחברתה השחורה (אוקטביה ספנסר, מועמדת גם, והפעם שלא בצדק). כן, זה סרט עם מוסר השכל נורא ברור.
מהתמהיל הזה אפשר לנחש בקלות לאן הסרט יתפתח, וזו אולי האכזבה הגדולה ביותר: בתור סרט שמוכר את עצמו כ"מלא דמיון וקסם" – כולל מוזיקה חלומית של המלחין אלכסנדר דספלא והרבה סטים אפלוליים ומסדרונות מעופשים – "צורת המים" הוא קסם משומש.
דל טורו מעתיק על ימין ועל שמאל מסרטים טובים יותר שעשו טים ברטון ("המספריים של אדוארד") וז'אן פייר ז'נה ("אמלי"), והכי מוזר – הוא מעתיק מעצמו. סצנה אחת לקראת הסוף מתנהלת כמעט מילה במילה כמו רגע דומה ב"מבוך של פאן", סרטו המוכר ביותר עד כה, ואני מודה שבשלב הזה תהיתי האם חברי האקדמיה לקו באמנזיה. לפי 13 המועמדויות הלא מוצדקות של הסרט, התשובה היא כן. שיהיה לו בהצלחה.
ציון: 3 כוכבים
