ביקורת: אויבי הציבור

גוני דפ, מתוך אויבי הציבור.

ג'וני דפ, מתוך אויבי הציבור.

לצופים וליוצרי קולנוע יש משיכה ותיקה לסרטים על פושעים מהוללים. "אויבי הציבור" אינו הסרט הראשון על הפושע ג'ון דילינג'ר, שהפך לגיבור בעיני הציבור האמריקאי בשנות ה-30 של המאה העשרים, וקשה להמליץ דווקא עליו. על אף שמדובר בסרט פעולה עשוי לעילא, הוא אינו סוחף או מרתק, ולא מצליח לחדש מספיק בז'אנר הסרטים על שודדי בנק מהוללים.

שמונים מיליון הדולרים שעלה ניכרים בכל שניה: צילום יפה, תלבושות מוקפדות, שחזור נהדר של המועדונים והרחובות של שיקגו והסביבה בשנות ה-30, צלילי כלי הנשק היורים שנשמעים בבירור תורמים כולם לאווירה. בין מספר קטעים מצוינים (המצוד ביער, בריחה מהכלא) במהלך השעתיים ועשרים הדקות שלו יש יותר מדי דברים המוכרים לנו מסרטים קודמים שעסקו בנושא הזה ובתקופה הזאת. ראינו כבר תיאורי שוד בנקים כאלו ופושעים שזוכים לאהדת הציבור ("אנשים לא אוהבים חטיפות", אומר דילינג'ר כשמציעים לו לעבור לעסק משתלם יותר משוד בנק) בסרטים טובים ומעניינים יותר דוגמת "בוני וקלייד", "הבלתי משוחדים", "באגסי" ו"רוצחים מלידה".

הבמאי מייקל מאן נמשך לעולם הפשע ונוטה למקד את המצלמה שלו בשני גברים ראשיים בסרט: אל פצ'ינו ורוברט דה-נירו ב"היט", פאצ'ינו וראסל קרואו ב"המקור", טום קרוז וג'יימי פוקס ב"הנוסע". "אויבי הציבור" דווקא, נשען בעיקר על ג'וני דפ שמגלם את ג'ון דילינג'ר, מי שנחשב למבוקש מספר אחת בשנים הראשונות של השפל הכלכלי בשנות השלושים בארצות הברית. הוא עומד יפה במשימה של גילום מפיונר אכזרי, מחזר עיקש, שודד חכם עם חוש הומור שנהנה מהתהילה שלו; מולו ניצב כריסטיאן בייל, כאיש הבולשת מלווין פורוויס שנחוש להשיגו (כלומר: לחסל אותו), אך תפקידו אינו גדול כשל דפ.

גוני דפ ומריון קוטילאר, מתוך אויבי הציבור.

ג'וני דפ ומריון קוטילאר, מתוך אויבי הציבור.

הסרט מתחיל ב-1933, כשג'ון דילינג'ר (דפ) משתחרר ממאסר של תשע שנים ומיד חוזר להוביל את חבורת שודדי הבנק שלו. ג'יי. אדגר הובר (בילי קרדאפ), לימים ראש האף-בי-איי, יוצא למסע נגד הפושעים המפורסמים של התקופה. כתמיד בסרטים על פושעים, מדובר על מעקבים, מצודים, קרבות ירי, בגידות והאישה שהפושע לא יכול בלעדיה – במקרה הזה בילי פרצ'ט בגילומה של מריון קוטליאר (בסרטה הראשון מאז שזכתה באוסקר על "אדית פיאף – החיים בוורוד"), בהופעה משכנעת ומקסימה כאישה שדילינג'ר כובש את לבה.

בסרט, המבוסס על ספר שיצא ב-2005 – אחד מיני רבים שנכתבו על דילינג'ר ומפיונרים שעסקיהם פרחו דווקא בשנות השפל הכלכלי – ישנם לא מעט מקרים של חוסר הדיוק ועיוותים היסטוריים אך לא הם פוגמים בהנאה, כי רובנו לא בקיאים בפרטים (סדר חיסול ה"רעים", למשל). במהלך הסרט "חולפים" שחקני משנה רבים בתפקידים קטנים מאוד. כל צוות השחקנים עושה היטב את העבודה שלו, אך למרות שהסרט מוצף בשמות של אנשים אמיתיים, אנחנו לא זוכים להכיר את הדמויות הללו.

בסופו של דבר מדובר בסרט פעולה אלים וארוך (שעתיים ועשרים דקות, כאמור), שמנסה להיות סרט רציני וחשוב שעוסק גם בפוליטיקה שמאחורי הבולשת ויצליח על אף שאינו מקורי בזכות ג'וני דפ וקרבות הירי, אך ספק אם ייזכר מעבר לצילום והתלבושות שלו.

דירוג: ★★★☆☆

אויבי הציבור
ארה"ב, 2009
140 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-09.07.2009 בבתי הקולנוע.
בימוי:
מייקל מאן
תסריט:
רונאן בנט
מייקל מאן
אן בידרמן
שחקנים:
ג'וני דפ
כריסטיאן בייל
צ'אנינג טאטום
מריון קוטליאר
בילי קרודופ

שלמה צין (צןצן)

ישנה בעיה בסוף הסרט. היוצרים נותנים לצופה תחושה שג'וני דפ נוכל מבריק שהמשטרה לא יכולה עליו ובסוף ברגע שהצופה מצפה לטוויסט העצבני שבו הוא אמור לחמוק מהבולשת כשהוא יוצא מהקולנוע זה לא קורה והוא מת! אז אני מבין שזה מה שקרה ולא רצו לשנות את הסיפור אבל לפחות תסבירו איךשהוא מה היתה הטעות שלו. הביקור שלו במשטרה גורם לחשוב שהוא רואה את התוכניות של הבולשת ומחכים מהם וגם הזויות צילום עם המוזיקה גורמות לחשוב שהוא יודע שהבולשת שם ושיש לו תוכנית כלשהיא. זה מאכזב ומשאיר שאלות מעצבנות.

אנה

אני מצטערת, אבל הסרט במילה אחת – גרוע.
הצילום אולי מרענן אבל באותו הזמן גם מעצבן. לראות את ג'וני דפ בקלוזאפ עצבני על מסך קולנוע זה לא כזה מלהיב. הפוקוס התמידי על הכל רק גרם לי להתמקד בהכל חוץ מהעלילה, שגם ככה הייתה צפויה אפילו למי שלא מכיר את הסיפור. תוסיפו לזה שעתיים ומשהו מהחיים שלכם וקיבלתם ביזבוז גמור לכספיכם ולזמנכם. היו סצנות ממש בודדות שהצילום תרם לאווירה – סצנת היריות ביער וגם זה חלקית בזכות עבודת הסאונד המעולה שעשו בשביל הסרט.

לדעתי, לא שווה צפייה אפילו בבית.
רק המעריצים הממש שרופים של סרטים מהתקופה ההיא או של השחקנים עוד יצליחו לחלוב קצת הנאה מהסרט הזה (שזה מה שקרה אצלי) אבל חוץ מזה… עדיף כבר לראות את הארי פוטר שכתבו עליו ביקורות ממש קוטלות.

אהוד

לא ברור מה מעניין בסרט בכלל, לדעתי אחד הסרטים הגרועים ביותר שאי פעם ראיתי.

הסרט בקצרה: ג'וני דפ, ג'וני דפ מצד ימין, ג'וני דפ משמאל מאחור מקדימה ושוב חוזר חלילה. הפסקה ואתה יכולים לנחש ג'וני דפ.זהירות ספויילר! ג'וני דפ מת.

הסרט מרתק כל כך שאתה יושב בקולנוע ומתחיל לחשוב על החיים, אני אישית חשבתי איך ניתן להרדם על כמה כסאות בקולנוע, דבר שהוא דיי בעיייתי.
לא הייתי ממליץ לראות את זה עם חברה שלכם כי לדעתי באמצע הסרט היא תשאל אתכם האלה הולכים.

אני בכלל לא חושב שזה משנה כמה השחזור של שנות השלושים נהדר או לא, משנה התוכן. הדאלוגים מטומטמים ברמת על. אני גם לא מבין על איזה סצנות מדברים- וואו היו יריות איזה פלא, ואפילו עם רובים ישנים, כנראה שעכשיו אני אמור להתלהב.

לסיכום: סרט גרוע שהייתי ממליץ לכל מי שיש בעיות שינה לראות אותו (לא צריך לספור כבשים שיספור כמה פעמים ג'וני דפ על המרקע) .

דני

למרות הביקורות הגרועות כאן, החלטתי לצפות בסרט, מפני שאני אוהב סרטי פשע ובפרט כאלה שהעלילה מתרחשת בעבר.
תוך רבע שעה קיבלתי סחרחורת שלא תאומן מצורת הצילום, אני פשוט לא מסוגל פיזית לצפות בצורת צילום כזו.

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?