מרינה (דניאלה וגה), אישה טרנסית, מתעוררת לפתע באמצע הלילה כאשר בן זוגה, אורלנדו, חש ברע. היא ממהרת להביאו לבית החולים, אבל זה כבר מאוחר מדי. מרינה ההמומה רוצה להתאבל ולהיפרד כראוי מאהובה אבל לאנשים סביבה, יש תוכניות אחרות לגביה. המשפחה של אורלנדו, אותם הוא עזב בשביל מרינה, לא מתכוונים לאפשר לה להגיע לטקס האשכבה וגם לא ללוויה. ובמקביל, המשטרה מחליטה לפתוח בחקירה.
"אישה פנטסטית" – הכול אודות מרינה
הבחירה בוגה, שחקנית טרנסית, לתפקיד הראשי התבררה כהברקה לא רק מהסיבה הפוליטית. החמקמקות של הדמות הזאת מאתגרת לא רק את הסביבה שלה, אלא גם אותנו הצופים. אחת הדמויות בסרט קוראת לה כימרה. זה תורגם משום מה בעברית ל"חזיון תעתועים". אבל כימרה היא מפלצת בת כלאיים.
היוצרים מודעים לאפקט העז שהשחקנית/הגיבורה מעוררת ומשתמשים בזה בתבונה רבה. למשל כשהם כולאים אותה מול מראה במעלית, דחוסה עם עוד גבר ואישה נאים. הסיטואציה מחייבת את מרינה וגם אותנו למקם ולהגדיר אותה. או בסצנה הנהדרת שמאלצת את הגיבורה עצמה ללהטט בין הזהויות, כאשר היא מגיעה לחפש תשובות במקום שבו הסרט התחיל.
זוכה האוסקר הטרי מצ'ילה, בימויו של סבסטיאן לליו ("גלוריה") ובהפקתו של אחד מהבמאים הלטינים הגדולים של ימינו, פבלו לרין ("לא", "המועדון", "נרודה", "ג'קי"), מתקדם לאט לאט, משייט עם מרינה ברחובות סנטיאגו המתמזגים עם תת המודע של הגיבורה. במשך רוב הסרט המצלמה קרובה מאוד לפניה, גורמת לתחושת מחנק. העולם מעיק ולוחץ על מרינה. היא חוטפת השפלה ועוד השפלה, אבל כמעט ולא מוציאה מילה. מדברת רק כשהיא חייבת. דניאלה וגה, בתפקיד הראשי, מובילה את הסרט עם תצוגת משחק פנומנאלית. מאופקת כלפי חוץ ושוצפת מבפנים. היא לא מאפשרת לכעס שלה להתפרץ, לא מתעצבנת ולא מקללת – ויש לה את כל הסיבות לעשות את זה. אפילו ברגע אחד ויחיד בו היא מאבדת עשתונות, היא נשארת חמורת סבר. וכך גם מתנהל הסרט.
ויוה לה דיוה
סירטונלה Sertonella 