בניגוד להרבה ישראלים בני גילי, לא גדלתי על הספר המיתולוגי של יוסי גינסברג, 'בחזרה מטואיצ'י'. לא ציטטתי בעל פה קטעים ממסע ההישרדות הזוועתי שלו בג'ונגל, ובטח שלא יצאתי לדרום אמריקה עם מוצ'ילה בניסיון לבחון את גבריותי מול הטבע. גם לא לנחל אלכסנדר.

במובן הזה, אני הצופה האידיאלי של העיבוד הקולנועי ל"בחזרה מטואיצ'י". כזה שחווה לראשונה מהכיסא הנוח באולם את סיפור ההישרדות הזוועתי שעבר גינסברג אי שם ב־1980 ביערות בוליביה. את התוצאה הקולנועית, שבוששה לבוא אחרי עשרות שנים של ניסיונות להרים אותה, אפשר לסכם במילים: בסדר גמור.

הסרט ‑ בהפקה אוסטרלית בכלל של הבמאי גרג מקלין, עם טאץ' ישראלי ‑ נקטלה קצת בביקורות בחו"ל ולא בצדק. זה בסך הכל עיבוד ישיר, קורקטי, ועשוי די טוב רוב הזמן. סיפור ההישרדות בג'ונגל של גינסברג מספיק חזק בפני עצמו כדי להניע פה את העסק. ההתחלה אמנם קצת איטית ולא ממש מעניינת, אבל מהרגע שהחבורה האומללה מגיעה לג'ונגל, זה הופך לסרט הישרדות אפקטיבי עם כמה רגעים חזקים. מנגד, יש גם כמה סצנות פלאשבק ופנטזיה קצת מביכות שנתקעו פה באמצע.

כמו כל הסרט, דניאל רדקליף –'הארי פוטר' בדימוס – סביר פלוס כאן בתור גינסברג (ראיון איתו בעמוד 18). המבטא שלו אמנם לא ישראלי בשיט, יותר לכיוון הרוסי, אבל ברגע שמשתחררים מהמכשלה הזו אפשר להעריך את מסע הייסורים שהוא עובר. וממילא לישראליות שלו אין יותר מדי נוכחות בסרט. שחקן גדול באמת, כמו טום הנקס ב'להתחיל מחדש', היה הופך את זה למשהו יותר מורכב מעוד מפגן של צעקות וירידה קיצונית במשקל.

בשורה התחתונה אפשר להצטער על כך שאין הבדל מהותי בין העיבוד הקולנועי הנחשק הזה לכל סרט טלוויזיה או דוקומנטרי מושקע שהיו עושים על אותו סיפור, וקשה לי להאמין שהוא יחדש למעריצי הספר במשהו. אבל הסרט עושה את העבודה.