געגועיי לבוראט

קשה להאמין שישנו צופה פוטנציאלי ב"ברונו" שלא נחשף למתקפת יחסי הציבור של השבועות האחרונים. כמעט בכל יום הופיעה תמונתו בבגד גוף ורוד עם נספח אסטרטגי משתלשל מקדימה, עם תינוק שחור המתפקד כאביזר אופנה או כשפלחי עכוזו מופנים אל-על וביניהם מבצבץ פרצופו ה"המום" של אמינם. סשה ברון כהן בא לעבוד.

אם במוקד של "בוראט" עמדה חשיפתם של אלמנטים גזעניים בתרבות האמריקנית, ב"ברונו" יש שני מושאי התקפה עיקריים – תאוות הפרסום הבלתי נשלטת של האמריקאים והנטיות ההומופוביות שלעולם אינן רחוקות מפני השטח.

הקטליזטור אותו מעצב סשה ברון-כהן לשם חשיפת נטיות אלו הוא הומוסקסואל אוסטרי מוחצן, רעב פרסום ומגנט טבעי לרגשי דחייה הומופוביים. הוא גם המגיש של פאנקיצייט, "מגזין האופנה הטלוויזיוני הנצפה ביותר בארצות דוברות הגרמנית (מלבד גרמניה)". בתחילת הסרט קורסת הקריירה של ברונו לאחר שהוא מחרב תצוגת אופנה במילנו אליה הוא מגיע עם חליפה שכולה עשויה מוולקרו. הוא מחליט לנדוד לארצות הברית ולנסות להפוך שם לכוכב.

אל ברונו מתלווה לוץ, העוזר האישי, חנון גרמני המאוהב באדונו. יחד הם ינסו לקדם את הקריירה ההוליוודית של ברונו באמצעות שורה של מהלכים שערורייתיים, שיהפכו אותו ל"כוכב האוסטרי הגדול ביותר מאז היטלר". במהלך הסרט הקצר (83 דקות) האסטרטגיות של ברונו להשגת התהילה מתחלפות במהירות. בשונה מהקו העלילתי הפשוט של בוראט, שינויים תכופים אלו מניעים את הסרט לכיוונים שונים כל כמה דקות – ואין הדבר פועל לטובתו.

הסרט נבנה כאסופה כמעט אקראית של סיטואציות: ניסיון לעשות פיילוט לתוכנית אירוח שערורייתית, מסע לקדם שלום במזרח התיכון, אימוץ תינוק שחור וכך הלאה. אין ספק שחלק מהאירועים המוצגים מצחיק ביותר - למשל התהדרותו בתינוק שחור בתוכנית אירוח בנוסח ג'רי ספרינגר שקהלה מורכב כולו מאפרו-אמריקנים, או ראיונות עם אימהות שלמען השכר והפרסום מוכנות לחשוף את התינוקות שלהן לניתוחים פלסטיים, מגע עם זרחן וצילום במדים נאציים.

חלק מהאירועים המוצגים בסרט הם פחות חשיפה סאטירית ויותר הדגמה של הפוטנציאל ההתאבדותי ביישום טקטיקות הגרילה של ברון כהן - מהטרוריסט הלבנוני שבפניו הוא מציין כי אוסמה בן-לאדן נראה כמו "קוסם מלוכלך" ועד לנכונותו לבצע אקטים פיזיים מפורשים מול קהל משתולל המקיף זירת האבקות.

הפעם מותר לכעוס

הבחירה בדמות של הומסקסואל מוחצן מציבה את הפרובוקציה המינית במרכז הסרט. זה לא קורה בפעם הראשונה בסרטיו של ברון כהן, אך הפעם מימד זה הופך למרכזי. אחד משיאיו הזכורים של "בוראט" היתה סצנת ההיאבקות בין הגיבור ואזמאט, בעירום בוטה ובפוזיציות מיניות מפורשות.

"ברונו". פחות מסודר, פחות מבדר ויותר מכעיס

האם זו היתה קריקטורה שפלה של אקט מיני הומוסקסואלי להנאת הקהל נמוך המצח? בדיחה ברוטלית על חשבון הבהלה של עוברי האורח במלון? התקפה על הנורמות המתחסדות של עירום בקולנוע האמריקני? הכוח בהומור של ברון כהן הוא בפוזיציה האמביוולנטית אותה הוא תופס בין עמדות שונות ומנוגדות אלו, בין חתרנות רדיקלית לבידור גזעני ומקומם. האקט הקומי הוא "אירוע" שתמיד פועל במספר רמות ולכן גם מזגזג בהצלחה בין הביקורות שמוטחות לעברו.

למרות לוליינות זו, ניכר ש"ברונו" חשוף יותר לביקורת. בעוד בוראט היה מיזוג מופשט של מאפיינים זרים, ברונו הוא נציג של קהילה ממשית, וככזה הוא לא פטור

מאחריות כלפיה. החשיפה של הנטיות ההומופוביות אינה נובעת משפלותם של האנשים המוצגים כמו מתגובה לפרובוקציות קיצוניות המתפקדות בפועל כהטרדה מינית.

כמה מהסצנות בסרט הן לא פחות מביזוי של אנשים והדבר נעשה, יש לזכור, למען סרט של כוכב על, עשיר ומפורסם. הקהל הופך לשותף פעיל במעשים אלו, גם כאשר הוא צופה במתרחש מבעד לאצבעות המונחות על עיניו.

קשה להאמין שנראה השנה סרט שיעורר תגובות רגשיות כה קיצוניות במהלך הצפייה, אך ללא ספק נזכה לראות סרטים רבים מוצלחים ממנו, ולמרבה ההפתעה גם כמה סרטים מצחיקים ממנו. אולי בכך טמונה חולשתו העיקרית.