בנאום התודה שלו, רגע לאחר שהוכרז כזוכה הגדול בפסטיבל קאן האחרון, הצהיר רובן אוסטלונד כי הדבר הראשון שהוא עומד לבצע מיד עם סיום חגיגות הזכייה, הוא לשוב לחדר העריכה ולהשיב לסרטו "הריבוע" את מחצית השעה שאולץ לקצץ לקראת התחרות. אוסטלונד, כך עולה, לא עמד בהבטחה החגיגית שלו, והדבר פועל בעת ובעונה אחת לטובת סרטו וגם לרעתו. לטובה, משום ש"הריבוע" נותר כסרט באורך (די מופלג) של כשעתיים וחצי, ולא נוספו לו עוד דקות מעיקות; לרעה, משום שהחזרתן של אותן סצינות מסולקות הייתה בוודאי מעניקה עומק נוסף לסרט, שלא אחת נראה קטוע ומשדר אותות של קוצר נשימה. מותר לנחש שתחושה זו נובעת מהקיצוץ הכפוי שמנע מאוסטלונד הרחבה דווקא בעניינים שמן הראוי היה להעמיק בהם.



ואוסטלונד מיהו? זהו במאי שוודי שהחל דווקא כמחליק סקי, ואף עשה בעבר שלושה סרטי תעודה על אודות העיסוק הזה. לפני תריסר שנים, והוא אז בן 31, ביים אוסטלונד את סרטו העלילתי הראשון, ומאז הוסיף עליו עוד ארבעה, ובכלל זה הסרט המצליח "כוח עליון" (2014), שעלילתו מתרחשת על רקע פעילות תיירותית ענפה במקום המוכר לו היטב - אתר לגלישת סקי.



גם "הריבוע" מוכר מקרוב לאוסטלונד, משום שנקודת המוצא של סרט זה היא עבודת אומנות, מיצב, שהוא יצר עם קאלה בומאן. אינסטליישן זה הוצג לראשונה ב–2015 במוזיאון בדרום שוודיה ומשם נדד לתצוגה נוספת במוזיאון נורווגי. על בסיס התגובות למיצב המשותף הזה בנו אוסטלונד ובומאן, המשמש פה כמפיק הסרט, את הסיפור המורכב של "הריבוע".



"הריבוע" הוא סרט טוב במובן הרע של המילה. כלומר, הוא מתמודד, ולעתים קרובות עושה זאת בהצלחה ניכרת, עם סוגיות מוסריות שכל ליברל מערבי המוגן על ידי מעמד חברתי ראוי, הכנסה נאותה וגם צבע עור רצוי, נדרש אליהן - בין שבשיחות סלון ובין שבקריאת מאמרי מערכת ביומונים הבורגניים שעליהם הוא מנוי. פערים בין מעמדות חברתיים; שאלות כבדות משקל בנושא הרלוונטיות של האומנות העכשווית, ובכל הקשור להסתלקותה של הערבות ההדדית ביחסים בין בני אדם בעידן הפוסט–מודרני; הסרט גם אינו שוכח להעיר הערה אחת או שתיים בכל הקשור ליחסי שולט/נשלט וגבר/אישה.



עד כאן על החלק הטוב והצודק בעבודתו הרהוטה של אוסטלונד. הבעיה היא שהוא אינו רוצה, ובוודאי שאינו מסוגל, להצביע על פתרון כלשהו, רדיקלי או פייסני, שיהיה בו כדי להזיז משהו ממצב העוולה שבו נתונה החברה השוודית, שעליה מדבר "הריבוע" המעט מתנשא.





***



בציר של הסיפור הנוכחי של אוסטלונד מוצב כריסטיאן, שהוא אוצר ראשי במוזיאון מוביל בתחום האומנויות העכשוויות. כריסטיאן מתנהל כשעול סמלי כפול מונח על כתפיו. מצד אחד, שמו הפרטי המקדים לרמוז על התמודדות כמו–נוצרית שיהיה עליו לצלוח במהלך העלילה. מצד שני, כריסטיאן חמוש במשקפי ראייה הנתונים במסגרת אדומה ואופנתית. והרי ראיית העולם מבעד למשקפיים אדומים/סוציאליסטיים היא הנושא המיידי שאיש התרבות הגבוהה הזה נדרש אליו לכל אורכן של השעתיים וחצי שמכיל "הריבוע".


נתחיל בהתחלה: על הרצפה, בלב הכיכר הנאה שבה עומד המוזיאון לאומנות עכשווית בשטוקהולם, משורטט ריבוע שמידותיו ארבעה מטרים על ארבעה מטרים. אומנם זהו מיצב סטטי במהותו, אך הוא דורש מעורבות דינמית מצד הצופים/צרכני התרבות המתגודדים סביבו ומשתדלים להצטרף אל מטרתו המוצהרת, שהיא עיצוב סביבה מוגנת שבה בני אדם יוכלו לפרוק מעליהם את הזעם הקיומי ולשוב ליחסי אמון ודאגה הדדית. עד כאן לשון הקומוניקט לעיתונות שיוצא מטעם משרדו של כריסטיאן, ונועד לקדם את ההתעניינות הציבורית באינסטליישן.

הבשורה החיובית כל כך, מעין תמצית ההשקפה הסוציאל–דמוקרטית במערב, היא הכשל של האינסטליישן. זאת קובעים היחצנים שנשכרים להפיץ ברבים את דבר היצירה. התקשורת, אומרים המומחים לנושא, מעדיפה מסרים של קונפליקט והליכה על הקצה, והרי מטרת המיצב הזה היא הפוכה. אי לכך מייצר משרד היחצנות סוג של פייק ניוז, ומפיץ באמצעות יו–טיוב קליפ המכיל תמונות של ילדים מתפוצצים. סביב מסר לא פייסני זה משתדלים אנשי המכירות לעורר את דעת הקהל לטובת ריבוע השלווה והאמון ההדדי.

 יח"ץ .הריבוע
יח"ץ .הריבוע


ההבנה ההפוכה של מטרות האומנות בת זמננו - כריסטיאן בעד מסר של פיוס, ומסביבו מעדיפים בעיקר רייטינג - מעלה את האוצר שקול הדעת על מסלול התנגשות חזיתית עם הוועד המנהל של המוזיאון, וגוררת אותו אישית להתמודדויות דומות מול עיתונאית אמריקאית הבאה לסקר את פעילותו של האוצר הנכבד ובתוך כך נקלעת למיטתו, לסטוץ המבליט את זוויות ההתבוננות השונות כל כך על החיים של הנשים, ושל כל מי שאינו אישה.

ולא שכחנו את המסר הנוצרי. אוסטלונד עצמו, במסיבת עיתונאים שנערכה עמו במהלך פסטיבל קאן, הצביע על מערכת היחסים העומדת בין עלילת הסרט לבין משל "השומרוני הטוב" מאחד מפרקי הברית החדשה שישו נשא. איש אחד, מפשוטי העם, נע בדרכים המסוכנות מירושלים ליריחו. שודדים התנפלו על האיש התם, חמסו את כספו ובגדיו, והותירו אותו עירום ופצוע על אם הדרך. כהן נשוא פנים שחלף במקום לא התעכב על מנת להציע עזרה לנפגע, וגם אחד מבני שבט לוי המשמשים בקודש התעלם מהקורבן. רק שומרוני טוב לב שחלף באקראי סייע לאומלל, חבש אותו ואף מימן עבורו חדר באכסניה מקומית. בקיצור, השומרוני ההוא עשה מעשה טוב שלא על מנת לקבל פרס.

המשל הנודע מתגלגל אל פתחו של כריסטיאן, שחולף בכיכר העיר ורואה גבר מתבהם המכה אישה הנאנקת מכאבים. כריסטיאן עושה מה שכל נוצרי טוב היה עושה, ומבריח את האיש האלים, וכמו מציל את האישה האומללה מצרה צרורה. עם סיום התקרית לשביעות רצונם של הצודקים והנקיים מגלה כריסטיאן, המלאך עם המשקפיים באדום, כי הגברת המוכה ניצלה את המהומה כדי לגנוב מהאביר המציל אותה את הארנק והסמארטפון. והנה כי כן נפתחת הדרך המובילה לאזור קיום שזר לגמרי לכריסטיאן. על פי איכון הסלולר הגנוב הוא מצוי בלב שכונת מהגרים לא סימפתית, שבה לא מתגוררים בהכרח בני אדם המכבדים אומנות עכשווית ובטח ובטח שלא מטפחים שם מסרים פייסנים שבין אדם לחברו. ודווקא לשכונה הזו פולש כריסטיאן על מנת למצוא את הטלפון שכה יקר ללבו.

הריבוע. יח"צ
הריבוע. יח"צ


***

בחומר הרקע שפוזר בקאן בין העיתונאים שסיקרו את הפסטיבל, מסביר הקולנוען שסינדרום דרום־אפריקה מצוי בשוודיה מאז 2008. אז נחנכה השכונה המוגנת הראשונה שנועדה אך ורק לתושבים עתירי ממון, שמבוצרים בה מאחורי חומת מגן וכוח שיטור פרטי. ב–2011 יצר אוסטלונד את סרטו החברתי "Play", העוקב אחר השיח האלים שמתקיים בערי פרבר בשוודיה בין בני נוער, שדומה כי הם מכירים רק את הדיבור באמצעות אגרופים וסכינים. הזיכרונות מהסרט ההוא צפים ועולים לנוכח פלישתו של כריסטיאן אל השכונה שבה מתגוררים גנבי הסמארטפון שלו.

חבילת העימותים על רקע חברתי, המוגשת כאן כאילו מדובר בארון עם מגירות נשלפות שכל אחת מהן מכילה חומר רקע ליום עיון סביב בעיה שונה, מגיעה לשיא צורני לקראת סיום "הריבוע". אוסטלונד מציב מצלמה המתעדת ארוחת ערב השמורה לאותם נדבנים תפוחי ארנק התומכים במוזיאון ובמטרותיו. הארוחה החגיגית הנעימה נקטעת כאשר שחקן מקומי, המגלם גורילה מאיימת וחסרת נימוסים, חודר אל בין הצלחות ומערכות הסכו"ם כדי להטריד את הנהנים והמבלים, ובתוך כך להתריע, באופן סימבולי, אולי בסוג של מיצג אומנותי המנומר במסרים חברתיים, על מצב הג'ונגל השורר שם ברחובות, מחוץ לבועת המוזיאון. אף על פי שהקטע עצמו עשוי היטב, הרי שעודף הסמלים שהוא נתלה עליהם מכריע אותו. ובמידה ידועה - גם את הסרט עצמו.

הריבוע. יח"ץ
הריבוע. יח"ץ


עניין מוזר במקצת: "הריבוע" הוא סרט רציני, כבד ראש וראוי לדיונים אקדמיים. אך הרגעים המוצלחים ביותר שלו הם דווקא אותם מומנטים שבהם הוא סולל נתיב להתבוננות קומית או לעגנית בהתנגשות בין מיצגי התרבות הגבוהה לצרכניה. כשהוא רציני, אוסטלונד משדר נימה של מיסיונר ותועמלן. כשהוא מלכסן מבט מלגלג על מצעד האיוולת שמסביב, הוא מדויק הרבה יותר. וכך גם שחקניו. קלייס באנג, הזכור מסדרת המתח "הגשר", שמגלם את האוצר בצרות, מצליח להיכנס היטב לדמותו של אחד שכתבי העת העוסקים באומנות ומודפסים על נייר כרומו קרובים ללבו הרבה יותר מאשר בני אדם מזיעים שטורחים לצדו. לאחר מכן, כשהוא מתעטף באדרת השומרוני הטוב, כמו מסתלק ממנו כושר השכנוע.

ואותו הדין לגבי טרי נוטארי, כוריאוגרף ואומן קרקס הנכנס לדמותו של הגורילה הנזעמת בסצינה היותר מצוטטת בסרט. נוטארי, שהשתלב בשנים האחרונות בסדרת סרטי "כוכב הקופים", מבצע נהדר את חלקו כקוף. אך ככל שמתקדמת ומתגלגלת סצינה מרכזית זו אל עבר היעד של הפגנת זעם, והגורילה מאמצת רעיונות חברתיים במקום להוסיף להיות חיה רעה, כך דועכת איכות המייצג של נוטארי.