סרט | "שחקן מספר אחת"
איזה סרט ענק, "שחקן מספר אחת". כמה קל ליהנות בו, ומנגד כמה קל לטעות ולא להבין אותו.
בעיניי מדובר באחת היצירות שספילברג ייזכר איתן לדורות. לכאורה סרט הרפתקאות־אקשן־מד"ב פשוט, קליל, אפילו קצת דבילי. אבל האמת היא שמדובר באחד מסרטיו העמוקים והחידתיים של הבמאי. ברמת הפשט זה קצת "מטריקס" לילדים: בעתיד יש תוכנת מציאות מדומה, ה"אואזיס", שבה כולם מבלים את זמנם. מעין "פייסבוק" על ספידים ובתלת מימד, שגם מלא בדמויות ומשחקים גיקיים מתרבות הפופ, במיוחד משנות ה־80. כשממציא התוכנה מת, הוא מוריש אותה למי שינצח בתחרות מלאת פיתולים בתוכה. וכך, חבורת נערים מכורים למשחקים בעולם הווירטואלי נלחמים בתוכו נגד תאגיד רשע־מרושע על השליטה ב"אואזיס".
אך מתחת למעטה הכייפי והסוחף, למרדפים, לאפקטים ולתחושת רכבת ההרים התמידית, ספילברג יצר פה משל חכם ואישי, ולעיתים קודר ועצוב, על עולמו הקולנועי שהולך ונמוג. לטעמי לפחות, ספילברג בן ה־71 מאותת לנו לראשונה שהוא חושב גם קצת על מותו. אסביר: עולם המשחקים שבלב הסרט נוצר על ידי ממציא גאון וסופר־חנון שהלך לעולמו (ומגולם על ידי זוכה האוסקר הנהדר מארק ריילאנס, אותו ספילברג גילה ב"גשר המרגלים"). הדמות הזו היא בבירור מעין סטיב ג'ובס פינת מארק צוקרברג, אבל ככל שהסרט מתקדם מבינים שספילברג מתאר דרכה את עצמו. כמוה הוא מהרהר איך הקולנוע שלו הפך למסחרה קפיטליסטית חסרת חן, ואיך הוא היה רוצה לשנות זאת אחרי לכתו.
ועוד דוגמה לגאוניות בסרט היא ברגע הכמעט יחיד שבו ספילברג מתייחס ישירות לעצמו ולסרטיו. זה קורה ממש בהתחלה, כשאנו נכנסים לראשונה עם הגיבור שלנו (טיי שרידן) ל"אואזיס" – ואז ממש לשנייה אחת, ברמת ה"מיצמצת־פיספסת", מופיע בשולי המסך אינדיאנה ג'ונס. אלא שהגיבור מיד יורה בו במסגרת משחק והופך אותו לערימת מטבעות. ספילברג, שתמיד הואשם על ידי מבקריו בכך שהוא הבמאי הכי מסחרי בהוליווד – כזה שהפך את חלומות הילדות שלנו לכסף – יוצר ברגע דימוי מושלם לביקורת הזאת.
"שחקן מספר אחת" הוא לא סרט מושלם. הקטעים בעולם האמיתי של הסרט פחות טובים ממה שקורה ב"אואזיס", והסוף קצת הורס ומגמגם. אבל אם שמים בצד את הפאקים הקטנים – מדובר פשוט בקולנוע אדיר.
ציון: 4.5 כוכבים
