אדם אחרי קוף-אדם: הסרט התיעודי "ג'יין" כמעט מושלם
"ג'יין" הוא מסמך תיעודי מרטיט על אישה יוצאת דופן, שמקבל ציון קצת פחות ממושלם רק מאחר שאינו מצליח, או איננו רוצה, לפצח את שורש האובססיה שהניעה אותה
מתוך הסרט התיעודי "ג'יין"(צילום מסך)
(צילום מסך)
(צילום מסך)
האמת היא שקשה לתאר מישהו ש"ג'יין" לא יותיר עליו רושם עז, והאמת היא שמהוקצעת ככל שתהיה עבודתו של מורגן פה – ומהמם ככל שיהיה הפסקול של פיליפ גלאס – הסיבה העיקרית לכך היא המטמון המדהים שעמד לרשותו של מורגן בעת העשייה: יותר מ-100 שעות של סרטי וידאו שטרם נחשפו עד כה, המתארים את חוויותיה של גודאל הצעירה (היא הייתה בת 26 בלבד כשהגיעה לאפריקה, ועד אז הייתה מזכירה ללא כל ניסיון בתחום) בג'ונגלים של טנזניה, בקרב השימפנזים.
במהלך הסרט שזור גם סיפורה האישי של גודאל, שנשזר במפעל חייה – 55 שנות מחקר, תחום התמחות שלפניה לא ידע השקעה שכזאת, מחויבות שכזאת – אובססיה שכזאת. וזו אולי הבעיה היחידה שלי עם הסרט המרהיב הזה, שמפלרטט עם הנושא אך לא ניגש אליו באמת ובתמים: טיפולו המעודן, מלא הכבוד של מורגן, בדרייב המטורף, מאכל-הנשמה שמוביל אנשים כמו גודאל להקדיש את חייהם למען מטרה. התעלותה מעל הזלזול הראשוני שלו זכתה בקהילה האקדמית מתוארת בקווים ברורים, אבל לשורש העניין, מה שגרם לתשוקה הקיצונית הזו שלה למחקר, למזור ולשלווה שהעניקה לה קהילת השימפנזים, מורגן לא ממש מגיע.
(צילום מסך)
הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס".
"ג'יין"
צילום מסך
מומלצים
