ביקורת סרט – "לאהוב את וינסנט": גימיק משוכלל ומרהיב, אבל לא מספיק

ב-22 השנים שחלפו מאז "צעצוע של סיפור", נדמה כי אנימציית המחשב כמעט הכחידה את פיצ'ר האנימציה המצויר ביד. אבל "לאהוב את וינסנט" (Loving Vincent) מוכיח שיש עוד מקום להעזה והשקעה יצירתית, המציעה אלטרנטיבה של ממש לאנימציה ממוחשבת.

ייחודו האסתטי של "לאהוב את וינסנט" ניכר מיד. הסרט הוא תוצר של עשרות אלפי ציורי שמן על קנווס (66,960 – ליתר דיוק) שצוירו על ידי 125 ציירים מארצות שונות. השחקנים צולמו בתוך אולפן על רקע מסך ירוק, וללא כל תפאורה (מלבד קווי המתאר של הסביבה שבה הדמויות הולכות). לאחר מכן הוקרנה התנועה על משטח הציור, והציירים שחזרו את התנועה והדמויות כשהם משלבים אותם בהעתקת ציורים של ואן גוך. בטכניקה רוטוסקופית זו צוירו כ-12 ציורי שמן לכל שנייה של סרט. ללא ספק מלאכה מעוררת השתאות.

לטכניקה זו אין תקדים בפיצ'ר של אנימציה, אבל ישנם יוצרים שעשו דברים דומים בפורמט של סרט קצר. כך, למשל, האנימטור הרוסי המחונן אלכסנדר פטרוב נוהג להשתמש בטכניקה של ציור על זכוכית. בעיבודו המרהיב ל"זקן והים" (1999) של המינגווי, עיבוד שזכה לאוסקר האנימציה לסרט הקצר, אלכסנדר ובנו דימטרי ציירו לבדם 22 אלף ציורים שהתלכדו ל-20 דקות של סרט.

ההישג הוויזואלי, מרשים ככול שהוא, אינו מספיק. ואן גוך נוכח בתרבות לא רק בזכות גאונותו אלא גם כגילום רומנטי-טראגי של דמות האמן המיוסר. מלבד קורוסאווה גם במאים כמו וינסנט מינלי ("התאווה לחיים", 1956), רוברט אלטמן ("וינסנט ותיאו", 1990) ומוריס פיאלה ("ואן גוך", 1991) ניסו ליצור תובנה בעלת ערך על האדם והאמן. "לאהוב את וינסנט" נשאר מבחינה זו על פני השטח. זהו סרט של עדויות ועובדות, של ניסיון להבין את הדמות באמצעות האופן שבו היא משתקפת בעיניהם של אחרים. העלילה מעלה שאלות על התרחשויות בימיו האחרונים של ואן גוך, אך אלו לא מתגבשים לפורטרט עמוק של הדמות.