בשנת 1981 ארה"ב עוד הייתה בצלה של טראומה. הזיכרון מהכת של ג'ים ג'ונס, ששיאה הטראגי היה התאבדות המונית של כל 909 חבריה, בכללם 276 ילדים ותינוקות, היה טרי מדי בתודעה. לא פלא אם כן שכאשר זרים בגווני אדום, שני, קטיפה, בורדו, ורוד וכתום התחילו להסתובב בעיירה הזעירה אנטלופ באורגון, תושביה חששו ממה שקורה סמוך לביתם. האנשים האלה באדום רכשו חווה ענקית במחוז שעליה הקימו את המרכז החדש שלהם, "ראג'נישפורם", ודגלו בחיים שיתופיים, אהבה חופשית, ושילוב יוצא דופן בין מזרח למערב - מצד אחד מדיטציה ומצד שני חומרנות. הדברים האלה עמדו בניגוד גמור לערכים הנוצריים הצנועים והטובים שאנשי אנטלופ דגלו בהם, כך שקל להבין מדוע נוכחותה של "כת הסקס" הפריעה להם. הם לא העלו על דעתם מה הולך להגיע בשנים שלאחר מכן.
זה, על קצה המזלג, מה שקורה ב"ארץ פראית מאוד" ("Wild Wild Country"), סדרת התעודה החדשה של נטפליקס. בששה פרקים היא חוזרת אל המקרה הנשכח הזה בתולדותיה של ארה"ב, עת הגורו השנוי במחלוקת בהגואן שרי ראג'ניש הקים עיר אוטופית במדבר והוביל לקונפליקט אדיר עם המקומיים. החיכוך הזה הביא למתקפת הטרור הביולוגי הראשונה בתולדות ארה"ב, מקרה ההאזנות הבלתי חוקיות הכי גדול אי פעם, ואף לאוסף מכוניות הרולס-רויס הגדול ביותר בעולם. זה נשמע מהמם על הנייר, זה מהמם אפילו יותר על המסך. פרק אחרי פרק, לפעמים סצנה אחר סצנה, נחשף עוד מהלך שערורייתי של אחד הצדדים - בעיקר של הראג'נישים - שסוחט קריאות תדהמה. אם תקחו דרינק בכל פעם שמישהו על המסך אומר את המילה "ביזאר", קרוב לוודאי שתסיימו עם הרעלת אלכוהול.
משהו במשנת הטוב-מכל-העולמות הזאת של ראג'ניש - שלימים ישנה את שמו לאושו ויקנה לו חסידים רבים גם בישראל - משכה אליה אינטלקטואלים רבים ואנשים מעילית החברה, כאלה שנמאס להם מהמרוץ המתמיד של העולם המודרני. האנשים האלה עזרו לבסס מאוד את התנועה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מנטלית. נדמה שזו לא סתם כת של תועים ואבודים, אלא אנשים מבריקים שהפכו את הכת ואת הקומונה ואת ראג'נישפורם לכוחות שאין להקל בהם ראש. המיזם הזה שלהם במחוז וואסקו באורגון הוא העדות הגדולה לכך. הם הפכו את החווה הריקה לעיר קטנה ומשגשגת. כל זה לא קרה בפיקוחו של ראג'ניש, שאך זה החל בתענית שתיקה שנמשכה שנים, אלא בניהולה של האישה שמינה בשמו לאתר ברחבי העולם מקום שבו הוא וחסידיו יוכלו להתיישב - המזכירה שלו, מא אננד שילה. היא זו שהייתה אחראית למצוא את המקום, להכשיר אותו, לחפור בו, לבנות בו, לאכלס אותו ואז להגן עליו. תחת הדרכתה הפכה החווה הריקה ורחבת הידיים למקום משכנם של אלפי תושבים לבושים בגוונים של אדום.
זה היה סיפור הצלחה מעורר השתאות, ועשוי היה להישאר כזה אילולא החיכוכים עם השכנים. כאשר תושבי החוות הגובלות בראג'נישפורם החלו לתסוס בזעם, לתלות שלטים "לא מבוקשים - חיים או מתים" בגנות שכניהם ולאיים בטלוויזיה בנשק חם, הם גילו שהשכנים החדשים אולי מבקשים לחיות בהרמוניה, אבל לא מתכוונים לקבל בשקט את האיומים האלה. "ישו אמר 'תציגו את הלחי השנייה'", אמרה שילה בריאיון טלוויזיוני מהתקופה ההיא, "ובכן, אנחנו אומרים 'קחו להם את שתי הלחיים'".
מה שקרה מאז והלאה הוא מעין מלחמת דת בזעיר אנפין וכלל כל כך הרבה מעשים ורגעים שלא יאמנו, עד שכאשר מישהו מספר על שמועה ששמע שבמסגרתה ראג'נישים טחנו גופות של בונים כדי להרעיל את שכניהם, זה מתקבל כדבר סביר בסך הכל, לאור מה שכבר ראינו עד אז. פיצוץ במלון של ראג'נישים, התחמשות של שני הצדדים, ציתותים, מעקבים, הטרדות, השתלטות פוליטית, אמירות סנסציוניות ומלבות בחדשות המקומיות והלאומיות, ואפילו ניצול של חסרי בית מרחבי ארה"ב לטובת המאמץ. כל זה בהדרכתה ובהוראתה של שילה.
"ארץ פראית מאוד" חושפת את הסיפור הנשכח הזה - שעצם העובדה שנשכח מדהים בפני עצמו - קלף אחר קלף, בהדרגה מחושבת, צילום מרהיב, עריכה מבריקה ומוזיקה מקורית יפהפיה. היא עושה זאת תוך שימוש בכמות פנומנלית של חומרי ארכיון שמצאו יוצריה, צ'פמן וויי ומקליין וויי ("הממזרים המוכים של הבייסבול", שזמין גם הוא בנטפליקס), וכן בריאיונות עכשוויים עם כמה מאנשי המפתח של הדבר הזה, משני צדיו של המתרס. המרכזית שבהם היא מא אננד שילה עצמה, המתגוררת היום בשווייץ ומדברת על העבר ברהיטות, בקור רוח ובכנות. ובכן, ככל הניתן. על אישומי ניסיונות הרצח שלה היא אומרת עכשיו, "בדרך כלל אני מצליחה במה שאני עושה". שילה של היום כל כך שונה מהדמות האייטיזית החייכנית והמתריסה והמסוכנת והמגלומנית, אך ממגנטת באותה מידה. גם בפוטג'ים הישנים וגם בצילומים החדשים שילה היא כוכבת הסדרה ללא עוררין.
אחד הדברים שקשה להתעלם מהם גם אצלה וגם בקרב יתר הראג'נישים לשעבר, הוא עד כמה חלקם מדבר על התקופה הזו, ובעיקר על אושו, בעיניים נוצצות ובערגה אמיתית. עם כל מה שעברו, כולל יחסים שעלו על שרטון בין שילה וראג'ניש (בלשון המעטה), הגורו שלהם נותר הגורו שלהם, והשנים האלה באורגון עודן התקופה המדהימה בחייהם. יש בזה משהו מעניין, כי הטלוויזיה לימדה אותנו שניצולי כתות מתפכחים זמן מה אחרי שהם עוזבים, אולם זה לא המקרה כאן, לפחות לא במקרים המוצגים ב"ארץ פראית מאוד". האם ניתן לסמוך על זה? הסדרה לא שופטת אף אחד מהצדדים אלא מראה לנו את הדברים שהיא רוצה כדי שנגבש עליהם את דעתנו בעצמנו, אבל נדמה שהיא עושה זאת עד לרמה שפוגעת באמינותה. היא לא מבהירה לנו באמת מה הפך את אושו לדומיננטי כל כך, נמנעת מלהציג לנו את החיים בראג'נישפורם עבור האנשים הפשוטים בו, לא אלה שהיה להם שם תפקיד. איך בדיוק פעלה האהבה החופשית הזו? איפה היו הילדים בכל הסיפור הזה? אין מידע על כך בסדרה. אפשר רק לקוות שהערגה של האנשים שהיו שם משמעה שגם בדיעבד הם שלמים עם הימים ההם.
מה שנוצר מכל זה הוא מלחמה בין תפיסות עולם שבמידה רבה מייצגת את סיפורה של ארה"ב, אומה שהזרע שלה נזרע עם פוריטנים שנמלטו מרדיפות האנגלים, מהגרים ראשונים בארץ זרה. עכשיו, ב"ארץ פראית מאוד" פוריטנים דומים לאלה קמים כנגד מהגרים אחרים שחיים את חייהם אחרת, נגועים בשנאת הזר ובחוסר סובלנות. מעגל החיים.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר