"מודי" – ביקורת

"מודי". סאלי הוקינס, איתן הוק.

לקח ל"מודי" הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע בארץ. הסרט אודות הציירת הקנדית מוד לואיס הוא אטי ומדוד, כתוב יפה וארוך מדי. הקצב נכון לו בחצי הראשון אך בחצי השני הוא מאבד מהדרמה שבו ומדדה עד לסיום.

מוד (סאלי הוקינס, "צורת המים", "יסמין הכחולה") סובלת מדלקת פרקים קשה שפוגעת ביד וברגל שלה, היא מתגוררת אצל בני משפחה וכצעד לעצמאותה היא נענית להצעת עבודה כמנקה אצל אוורט, סוחר דגים אנאלפבית (איתן הוק) בבית שכוח אל בעיירה קטנה בנובה סקוטיה הנידחת שבקנדה. היחסים ביניהם והתפתחותה כציירת הם הצירים המרכזיים של הסרט, שמתרחש במאה ה-20 אבל בגלל הריחוק הגיאוגרפי של המקום נדמה כמו בתקופה ישנה יותר.

אוהבים להפיק סרטים על ציירים אך מעטים, כמו במקרה של "פרידה" (2002) על פרידה קאלו המכסיקאית, הצליחו לעשות סרט טוב שבו הצליחו לתרגם כמו שצריך את התשוקה של האמן לציור, את הדחף ליצור, את תרגום המראות בחיים לצבעים על קנבס, את החיים הפנימיים הסוערים וההתמודדות עם חיי היום-יום והסביבה; "מר טרנר" של מייק לי היה בלתי נסבל, "פולוק" של אד האריס ו"סרפין" ו"רנואר" הצרפתיים לוקים בחסר ולא ראיתי סרט אחד טוב על וינסנט ון גוך (אולי ג'וליאן שנבל, שביים ברגישות את "באסקייה", יצליח עם At Eternity's Gate, עם וילאם דאפו בתפקיד ון גוך).

"מודי". סאלי הוקינס.

ב"מוד" יש רגע מקסים שמראה את הבריחה שלה לעולם הציור. בכל תנועה הוקינס נעה בין מעוררת רחמים לנוגעת ללב והיא מצליחה לנוע על הקו הדק בין המסכנה המנוצלת לחכמה החזקה. בתפקיד אוורט, הוק מזכיר את הית' לדג'ר ב"הר ברוקבק", נוהם, ממלמל, נובח.

מפעם לפעם רציתי להרחיק במו ידיי את המצלמה כדי לא להיות כל כך קרוב לדמויות ולתת לנו מעט מרחב ואוויר. רוב הסרט מתרחש, אמנם, בקומת הקרקע של בית קטן מאוד, אך לא מדובר בתא כלא או בסרט מתח שצריכים את התחושה הקלסטרפובית.

"מודי". איתן הוק, סאלי הוקינס.

סרטים על זמרים וציירים נוטים להיות יותר מעניינים בחלק שבו מתחקים אחר התהוותם כאמנים וכבני אדם, דרכם להצלחה ולהתהילה ובהמשך, ההתמודדות עם הפרסום, בעוד החלק של ההסתבכות עם החוק/סמים/פרידות פחות מקוריים וטובים. במקרה הזה של "מודי" אין נפילה, אין התמוטטות, אך מנקודה מסוימת מאוד (של חשיפת סוד) הסרט מתחיל לשעמם, בלי שום קשר לגילוי עצמו.

*והערה למתרגמים: גרב זה זכר, לא נקבה.

דירוג: