קצת כמו השחקנים הנהדרים שעובדים קבוע אצל האחים כהן או טרנטינו, בצחי גראד יש איכויות של שחקן אופי אמיתי, כזה שתמיד יוצר "טיפוס" על המסך. בין אם זה בסרטים כמו "מי מפחד מהזאב הרע", הסדרה "תמרות עשן" או בסדרת הפרסומות הקורעת למעדן "ג'וי" – משהו בעצבנות והאינטנסיביות שלו הופכת אותו למייצג מעולה של ישראלים שעומדים לרדת מהפסים.
את האיכויות האלה כשחקן הוא מנסה להביא לסרטו השלישי כבמאי – "הבן דוד" – מעין קומדיה שחורה על יחסי יהודים־ערבים שגראד גם מככב בה. ולמרות הפרגונים שקיבל בפסטיבלי ונציה וחיפה, וכמה סצנות ובדיחות טובות, התוצאה בכללותה מפוספסת ומאכזבת.
עלילת "הבן דוד" מתמקדת בדמות שהיא, ככל שהבנתי, שיקוף לעגני של גראד והמילייה שלו. גראד מגלם את נפתלי, אב למשפחה אשכנזית ובורגנית שגר במושב, ובנוסף לכך הוא שחקן שחולם לעשות פרויקט שיסייע להשגת דו־קיום בין ישראלים ופלסטינים. במקביל הוא שוכר לעבודת שיפוצים בבית שלו צעיר ערבי חסר ניסיון (עלא דקה, שכיכב גם ב"מעבר להרים ולגבעות", סרט מוצלח בהרבה עם לא מעט נקודות דמיון ל"הבן דוד"). במהלך היממה שלאחר מכן, ובעקבות תקרית במושב, יתנפצו הציפיות יפות הנפש של נפתלי. הדברים יגיעו די מהר לאלימות בגלל הרבה אי־הבנות, טמטום וגזענות מסביבו, וגם קצת משלו.
על פניו נשמע כמו מתכון לסאטירה נשכנית. אלא ששוב ושוב יש תחושה שגראד בוחר לדחוף לצופה את אמירותיו בגסות ובבוטות שלא משאירות מקום לפרשנות או לדמיון. במקום אירוניה דקה, יש גאגים מפורשים. במקום הפתעות ורגעי חסד, כל הדמויות מתנהגות כפי שציפית מהן – כלומר בטמטום מוחלט. ובמצב כזה, הסרט מידרדר מהר מאוד לתחושה של מערכון, ובסצנה האחרונה שלו (והמוצלחת יחסית) יש תחושה שבכלל מדובר בפארסה. כלומר סרט שצוחק על כולם, אבל לא מגיע לשום אבחנה חדשה.
ואם יש אכזבה אפילו קשה יותר מ"הבן דוד", היא ביחס שלו לדמויות נשיות. הנשים בסרט הן או קורבנות חסרות קול, או "נשים רעות" שמנדנדות ולא תומכות בבעל שלהן. אסנת פישמן, שכבר גילמה דמות דומה של אישה בלתי נסבלת ב"חדרי הבית" מאשתקד, צריכה להיזהר לא להידרדר לטייפקאסט המרגיז. בגדול, חבל. גם על הסרט.
