לסרט "סטלין מת!" יש קטע: במקום סרט תקופתי יבשושי שיתאר לצופים את שאירע בברית־המועצות ב־1953, עם מותו של הדיקטטור, מדובר בקומדיה בריטית בוטה וחסרת רחמים, שלוקחת את ההיסטוריה רק כטיוטה. היא מתארת בצורה מבודחת ונונשלנטית את המאבקים הפוליטיים העקלקלים בין שלל נאמניו של "שמש העמים" על הירושה, משנה ומכווצת תהליך איטי שקרה על פני חודשים לכמה ימים מטורפים.

הדבר הבולט ביותר ב"סטלין מת!" הוא שאף אחד מהשחקנים לא מדבר במבטא רוסי, וגם לא מתנסח בצורה שמרגישה אותנטית לתקופה. למשל סטיב בושמי מגלם את ניקיטה חרושצ'וב באותה עצבנות יללנית באנגלית שבה גילם פושעים פאתטיים בסרטי האחים כהן וטרנטינו. ג'פרי טמבור מ"טרנספרנט" מגלם את סגנו של סטלין כמעין חננה חסר ביטחון מניו־יורק. מייקל פיילין מ"מונטי פייתון" עושה את שר החוץ מולוטוב במבטא בריטי למהדרין. שום דבר פה לא רוסי, חוץ מהתלבושות והשמות.

התוצאה של ההחלטה הלא אינטואיטיבית הזו של הבמאי הסקוטי ארמנדו יאנוצ'י – יוצר ותיק של קומדיות פוליטיות ונשכניות — היא כפולה. מצד אחד היא תמשוך פנימה צופים שבדרך כלל לא מתעניינים בהיסטוריה, למה שנראה כפרק ספיישל של הסדרה הפרועה "ויפ" שגם אותה יצר יאנוצ'י. לרוב זה גם די מצחיק.

מצד שני, היא זורקת אותנו החוצה מהסיפור בהזרה שלה, וגם לא מאפשרת לנו להאמין באמת לשום דבר שקורה על המסך. כשחושבים על זה, יש כאן גם בעייתיות: הרי מובאים סיפורים על מעשי רצח המוניים, עינויים ואונס שיזמו גיבורי הסרט. אבל מה קרה באמת, ומהו חצי בדיחה? איך אפשר להתחבר בכלל לדמויות כאלו? ומה הייתה תגובת הקהל לסרט שהיה מציג כך את ימיו האחרונים של היטלר למשל, במין קומדיה מטורפת עם גבלס ואווה בראון בגרסתם הפתטית והמגוחכת?

הבעייתיות הזו לא הופכת את "סטלין מת!" לסרט לא ראוי – להפך, אלא פשוט לקומדיה שדורשת מחשבה בצידה. בסצינה מצוינת לקראת הסוף, שבה מופגנת אכזריות ישירה כלפי אחת הדמויות המרכזיות, לפתע גם כבר אין צחוקים, והסרט מקבל לפתע טון קודר.

בסך הכל קולנוע מעניין, אם אתם מכינים את עצמכם לסרט קצת שונה ממה שציפיתם לו.