שתף קטע נבחר

ביקורת סרט - "הבן דוד": במקום לטלטל, רק עושה נעים בגב

"הבן דוד", שמעמיד במרכזו סיפור על חשדנות שהופכת לרדיפה וכמעט לינץ' בפלסטיני, הוא סרט כתוב היטב, על בורגנות ישראלית שמצטטת סיסמאות נדושות על דו-קיום. ועדיין, מדובר ביצירה מינורית, כמעט זניחה, שמפחדת להרגיז ובעלת טון חדגוני


"הבן דוד", סרטו החדש של צחי גראד ובכיכובו, הוא סאטירה על אלה ששמים מרצ בקלפי, אך מתחת לחזותם הליברלית מסתתרות גזענות, דעות קדומות ואלימות. התוצאה היא קומדיה חברתית שעושה נעים בגב – ההיפך הגמור מיצירה שמבקשת למרוד ולטלטל.

 

במהלך הצפייה בסרט החביב מאוד הזה עולה בזיכרון סרטו המופתי של מיכאל האנקה, "מחבואים" (2005). גם במרכז הסרט ההוא עמד אינטלקטואל, מנחה של תוכנית ספרותית אנינה בטלוויזיה, שסדרה של קלטות מסתוריות המונחות על מפתן ביתו חושפות את ההתנשאות ורגש האשמה שמוסווים היטב על ידי מראית העין של יפה הנפש האירופאי. "הבן דוד", כמובן, אינו מתיימר לעשות לשמאל הישראלי-אשכנזי את מה שאבחנותיו האכזריות של האנקה עושות לעמיתו, הליברל הצרפתי. עדיין, זהו סרט כתוב היטב, שמשרטט בדייקנות רבה את דיוקנה של בורגנות ישראלית צדקנית שמצטטת סיסמאות נדושות על דו-קיום.

 

יש משהו נרקיסיסטי בתסריטאי-במאי שמעמיד את עצמו במרכזה של כל אחת מהסצנות בסרטו (וכרזה של סרט אחר שלו אף מבליחה באחת מהן). נדמה לי שאפילו בסרטיו של אסי דיין בהם הוא כיכב חזינו בכמה מומנטים קולנועיים שבהם הוא לא היה נוכח. מצד שני, גראד הוא שחקן סימפטי מאוד, וקשה להתעלם מהעובדה שהוא מבצע את דמותו בדיוק מרבי – קריקטורה של איש שמאל שיש לו בית נאה במושב, משפחה לדוגמא וקריירה מצליחה בטלוויזיה, כולל אפילו מיזם מקורי לתוכנית ריאליטי שבמרכזה שיחות שלום בין אזרחים ישראלים ופלסטינים (וכאשר אחד מאנשי הערוץ המסחרי דוחה את הפרזנטציה שלו במשפט "מי יפתח טלוויזיה לראות ערבים בפריים-טיים", אתה יכול להיות כמעט משוכנע שמישהו, פעם, ברשת, קשת ושות', אכן אמר דבר כזה).


מתוך
מתוך "הבן דוד"(צילום: שחר הבר)
 

מתוך
(צילום: שחר הבר)

עלילת "הבן דוד" מתרחשת על פני יממה וקצת. הסרט נפתח כאשר נפתלי (גראד), המבקש לשפץ את הסטודיו שלו, מגיע לאסוף את הפועל הפלסטיני שאמור לבצע את העבודה. במקומו הוא מוצא את פאהד (עלא דקה), המציג עצמו כאחיו. העניינים מסתבכים כאשר נערה מקומית מותקפת וחשדם של בני המושב נופל על פאהד. במהלך השעות הקרובות ישתבש כמעט כל מה שיכול להשתבש: פאהד נעצר על ידי המשטרה, ומשוחרר בערבות; אשתו של נפתלי (אסנת פישמן) מתעמתת עמו סביב נוכחותו של הפלסטיני בביתם; השכנים המשוכנעים שפאהד הוא התוקף צרים על הסטודיו בו הוא מסתתר בדיוק כשנפתלי נמצא בעיצומה של פגישה חשובה; והפסקת חשמל מאיימת למוטט כליל את מה שנותר מהיום הזה.

 

עוד ביקורת במדור הקולנוע של ynet:

יום נפלא

משפחה

הנוקמים: מלחמת האינסוף

מועדון גרנזי לספרות ופאי קליפות תפודים

 

זהו סרטו השלישי של גראד, אחרי "ג'ירפות" (2001) ו"תנועה מגונה" (2006). הבחירה בסיפור שמעמיד במרכזו את החשדנות שהופכת לרדיפה וכמעט לינץ' בפלסטיני, ממקמת את "הבן דוד" כאלגוריה שאולי אינה חריפה במיוחד, אך אפקטיבית ומשעשעת. עם זאת, בעייתו המרכזית של הסרט נובעת מהטון החדגוני שלו. בחלקו האחרון, למשל, המתרחש בעלטה המוחלטת ששוררת בבית, אתה כמהּ ליסודות של אימה אמיתית שתערער את יציבותן המנטלית של הדמויות. זה לא קורה, ולמעשה נדמה שהפרק הזה יכול היה להתנהל גם באור יום מלא. החשכה אינה משליכה על הדמויות השונות, במיוחד זו של נפתלי, או מייצגת איזושהי טרנספורמציה שמתחוללת בהן.


סצנה מתוך
(צילום: שחר הבר)

 

מתוך
(צילום: שחר הבר)

בכלל, רצונו של גראד שלא להרגיז או להכעיס באמת, רק לסנוט בעדינות, הופך את "הבן דוד" ליצירה מינורית, אולי אפילו זניחה במקצת. הסרט אומר שישראלים צריכים להסיר את מעטה החשדנות והפחד מפני הפלסטינים, אך הסיפור יכול היה לתבוע הרבה יותר מזה. וכך, במקום ש"הבן דוד" יצרוב לצופה בגרון – הוא מחליק פנימה כמו אותה תרופה מלווה בכפית סוכר עליה מזמרת מרי פופינס.

 

 עדיין, סרטו של גראד מספק הנאה, גם אם היא בסיסית למדיי. קודם כל, בזכות הרפליקות שחלקן פשוט מבריק, וכן בשל השחקנים, כולם מצוינים, גם אלה שמלוהקים לתפקידי המשנה (ואגב, שני ילדיו במציאות של גראד מגלמים את ילדיו בסרט). יש לגראד יכולת ללכוד את ה"ישראליות" על הניואנסים הדקים ביותר שלה – מה שנדמה על פניו כפרדוכס, ישראליות ודקויות – והתחושה, על כן, היא שאתה צופה בדמויות וסיטואציות שאף לא לרגע נהפכות לתלושות ומופרכות.

 

ולא פחות חשוב: הסרט מודע לתפקודו של הפלסטיני כמייצג של החרדות וההדחקות הקולקטיביות של החברה הישראלית. דמותו של פאהד אמנם אינה מורכבת ועמוקה – אף לא אחת מהדמויות פה היא כזו – אבל היא גם לא משורטטת בקווים גסים ופשטניים. אדרבא: נדמה שהיא פה בעיקר כדי לשמש מראה בעבורנו. יש לי הסתייגות מסרטים שנדרשים לדמותו של "האחר" על מנת לחשוף את החברה השלטת. הם לוקים, לא פעם, בגישה נצלנית וביחס מתנשא כלפי דמות זו (כל סיבת קיומה הוא לשרת את הביקורת כלפינו). לזכותו של גראד ייאמר, שהוא נוקט זהירות רבה, ועלא דקה משכיל לעצב אותה בנגיעות עדינות ומפתיעות.


פורסם לראשונה 03/05/2018 17:25

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שחר הבר
מתוך "הבן דוד"
צילום: שחר הבר
לאתר ההטבות
מומלצים