לאחרונה צפיתי בסרט תיעודי המספר על הלינצ'ים שבוצעו באפרו-אמריקאים באמריקה לאורך ההיסטוריה. בסרט נטען כי לפעמים אם רשויות החוק (הלבנות) לא היו מוצאות אשם בפשע כלשהו היו פשוט לוקחים את האפרו-אמריקאי שהיה בסביבה וטוענים שהוא הפושע ומיד מענישים אותו - עד מוות. הסרט" הבן דוד",שהוא על פניו קומדיה, דן בסוגיית הזר והאחר המגיע לקהילה שמרנית שלא לומר גזענית, מוצא עצמו בלב של עימות ומי יודע מה יהיה בסופו (גם לינץ' זו אופציה).נפתלי הגיבור בגילומו של צחי גראד, שגם ביים את הסרט, לוקח את פאהד, פועל ערבי כדי שישפץ את ביתו. בדיוק באותו הזמן מותקפת נערה מן היישוב שבו גר נפתלי והחשד כמובן נופל על פאהד (עלא דקא המשכנע).
ביקורת מצולמת | טריילר/קדימון
פרסומת
מאותו רגע מתחיל מחול שדים מר-מתוק מלווה בשלל סיטואציות מאד לוקליות שנעות מהמשעשע ועד הסהרורי. נפתלי משוכנע בחפות הפועל ורוצה שאותו "בן דוד" יסיים את עבודתו. חבריו יוצאים נגדו ודורשים את ראשו של הפועל. הפועל נמלט ומחפשים אותו ועוד שלל התרחשויות ברכבת הרים שלא נגמרת שבה מעורבת גם משפחתו של נפתלי.נדמה וכיום מילים כמו "שלום" או "שמאל" הפכו למילים גסות ומוקצות והחברה הישראלית מתייאשת לאט, לאט מהאמונה שניתן להגיע לפיתרון. גם תעשיית הקולנוע מרבה לעסוק פחות ופחות בסכסוך, אולם נטיות אלו לא מוחקות את העובדה שערבים ויהודים חיים ופועלים ביחד ונקודות ההשקה והחיכוך לא נעלמות לרגע. טוב עושה גראד שהוא חוזר לבחון את יחסי היהודים-ערבים וטוב עוד יותר שהוא עושה זו דרך מסננת הומוריסטית שתקל על הקהל לעכל את הסרט ואת המסר שלו. גראד לשיטתו טוען כי יש להביט למציאות בעיניים (כאובה ככל שתהיה) ולעשות משהו. הוא לא בטוח מה, אבל הוא בטוח שנחוץ אקטיביזם.
צחי גראד הוא לב ליבו של הסרט. הוא נדמה לעתים כישראלי הקלאסי: תחמן, נבון, מנסה להסתדר אבל לרגע לא אדיש ושאנן. שפת הגוף והאינטונציות המופלאות שלו מביאות הרבה עומק לדמות המוגבלת של נפתלי, שבעצמו לא בדיוק יודע מה דעתו בעניין ה"בן דוד". הסרט הולך והופך מסויט ואפל ככל שהוא מתקדם וטירוף החושים ששורה על מדינתנו משתלט עד לקרשנדו הסופי. סרט מפתיע ומרתק.