$
קולנוע וטלוויזיה

מגניבה רצח: הסרט "משפחה" של רוני קידר משעשע בפרוורטיות שלו

סרטה הקודר-מצחיק של קידר הוא הוכחה לכך שמדובר בבמאית הכי רוקנרול בארץ

יאיר רוה 08:4129.04.18
אם נשווה את הקולנוע הישראלי למוזיקה המקומית, הרי שרוב יוצרי הקולנוע בארץ חולמים להיות שלמה ארצי — לגעת בכולם, למלא את קיסריה. בשעה שהמוזיקה הישראלית מצמיחה גם יוצרים ויוצרות אלטרנטיביים, הפונים לקהל מצומצם יותר, ולוקחים סיכונים מוזיקליים, הקולנוע הישראלי הוא כמעט לחלוטין נטול שוליים. ואז הגיעה רוני קידר. “ג’ו ובל”, סרט הביכורים שלה מ־2011, היה זריקת רוקנרול עצמאית, חצופה ומשעשעת מאוד, שהופקה עם אפס תמיכה חיצונית, בדלות גדולה ובכשרון עצום. שש שנים חלפו ואיתן לא מעט פרויקטים שונים של קידר עד שהגיע “משפחה” (סרטה העלילתי הארוך השלישי, אם סופרים גם את האקספירמנט “סופעולם”), שהוא לכאורה ההפך הגמור מ”ג’ו ובל”: לא עוד יצירה דלת תקציב, אלא סרט מושקע מאוד שפונק בתקציב על ידי לא מעט קרנות מהעולם; לא עוד סרט מקומי מאוד המתרחש על הציר שבין תל אביב לשדרות, אלא יצירה קוסמופוליטית, שאמנם דוברת עברית אבל יכולה להתרחש כמעט בכל מקום בעולם. אבל האווירה האלטרנטיבית נשארה: “משפחה” הוא סרט קודר כמו אלבומי בלדות הרצח של ניק קייב, ועדיין מצליח להיות משעשע בפרוורטיות שלו כמו, קסטת בוטלג של נושאי המגבעת.

 

כמו ב”ג’ו ובל”, גם הפעם קידר משחקת בתפקיד הראשי, כצלמת שמגיעה אל הפסיכולוגית שלה. מכאן בפלאשבקים נחשף הסיפור המקאברי על הצעירה שרצחה את כל משפחתה, תחילה בטעות, בהמשך בכוונה: אבא (אלי דנקר), אמא (יבגניה דודינה), אחות (חן יאני) ואח (אריה הספרי). מקרי המוות, שכל אחד מהם מוצג בפרק נפרד, הופכים גם ליצירת האמנות הגדולה שלה, ואולי הסופית, וגם שלב בתהליך פסיכואנליטי מוחצן.

 

אלי דנקר בסרט. לרצוח כדי לפרוח אלי דנקר בסרט. לרצוח כדי לפרוח צילום: יחצ

 

“משפחה” נפתח באחד השוטים היפים שנראו באחרונה בקולנוע הישראלי, שוט ארוך ומפותל שיש בו הכרזה מצד קידר: תנו לי את המשאבים, ואני אדע מה לעשות איתם. הצילום והעיצוב בסרט, האווירה הגותית האפלה, יוצרים הבטחה גדולה להמשך הסרט, שבתוך כל האומללות והאלימות, יש בו לכל אורכו גם ברק ממזרי מודע לעצמו. את הבדיחות המילוליות שכה עינגו אותי ב”ג’ו ובל” המירה קידר כאן ברצף של שנינויות ויזואליות. “משפחה” מצטרף אל “פוקסטרוט”, “מעבר להרים ולגבעות”, “הפורצת” ו”מסתור” ־ חמישה סרטים מהשנתיים האחרונות שהופקו בקופרודוקציה עם מפיקים גרמניים שאפשרו ליוצרים גישה לאולפני צילום גרמניים שהעניקו לסרטים האלה איזו רווחה אסתטית רחבת ידיים ומלוטשת. זהו הגל המהודר של הקולנוע הישראלי, וכל הסרטים האלה עושים בלוקיישנים האלה שימוש מלאנכולי מאוד.

 

“משפחה” מרמז בשמו שזהו לא פורטרט פרטיקולרי, אלא תמונת מצב קולקטיבית, שהחיים בתוך משפחה הם חיים של ניצול ורצח, אם לא ליטלרי אז אולי מושאל. הסטים המסוגננים והחשוכים והשוטים המפותלים הם המסע בתוך מסדרונות התודעה והנפש של הגיבורה, שיודעת שהיא צריכה להרוג את כל מה שהיא אוהבת כדי לפרוח, אבל מבינה – כנראה מאוחר מדי — שהיא גם זקוקה לכל מי שאיננו עוד כדי להתקיים וליצור.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x