הסיפור של ג'יי קיי סימונס מוכיח עד כמה קשה להיות שחקן אופי רציני בתעשייה האמריקאית. בעל המלאכה הוותיק הגיע לשיאו הקולנועי רק בשלהי שנות החמישים לחייו, עת קיבל אוסקר לפני ארבע שנים על הופעתו העצומה ב"וויפלאש". אפשר היה לקוות שכתוצאה מכך, הוליווד תיאות סוף כל סוף להעניק לו את התפקידים להם הוא ראוי, אבל זה לא בדיוק מה שקרה.
אז אמנם, בארבע השנים האחרונות עולם הקולנוע ליהק אותו לכל מה שיש לו להציע, אבל מה לעשות שזה לא הרבה, בטח לא כשמדובר בשחקן מהסוג הזה ובגיל הזה. כך, למשל, ראינו אותו לאחרונה ב"רואה החשבון", סרט שאמנם זכה להצלחה, בעיקר ב-VOD, אבל איש לא יטען שהוא יותר מטראש מהנה; ב"אהבה יוונית", שהיה כאן להיט גדול, אבל גם מעריציו לא יטענו שהוא ברמת מחזה של אריסטו או משהו כזה; וגם ב"איש השלג", "ליגת הצדק" ו"Father Figures", שלושתם קטסטרופות כמעט מכל בחינה. כל זה, כמובן, לא באשמתו, אלא באשמת המפיקים, התסריטאים והבמאים שעמם עבד, ובעיקר בגלל שזה מה יש.
עכשיו מגיע סרט זניח נוסף של סימונס. בארצות הברית הוא יצא כבר באוקטובר בשם "The Bachelors" ונעלם מן המסכים די במהרה. לכאן הגיע בסוף השבוע האחרון, עם השם המסחרי יותר אך המטעה למדי "מקום לאהבה", ועוד עלול להפוך כאן להצלחה מסחרית, בעיקר בשלישי בשלייקעס: פשוט כי כמעט ואין באולמות שלנו סרטים אחרים המיועדים לקהל בוגר, כך שגם במקרה זה, לוקחים את מה שיש.
את "מקום לאהבה" כתב וביים קורט וולקר, יוצר אלמוני למדי שזה בסך הכל סרטו השני כבמאי והראשון מאז 2000, ומעבר לכך הקרדיט הכי בולט שלו הוא כתסריטאי בקומדיית האנימציה "כלב מי שמנגן". סימונס מגלם בו אלמן טרי, מורה המתקשה להתמודד עם האבל ולכן עוזב את הבית שהיה משותף לו ולרעייתו המנוחה, ועובר דירה עם בנו היחיד.
האלמן מתחיל ללמד בתיכון שבו גם בנו לומד, וכל אחד מהם רוכש לעצמו חברה. האבא מתיידד עם מורה לצרפתית בגילומה של ז'ולי דלפי. הבן, שבהשראת חיבתה של אמו לשפה תמיד הצטיין בתחום זה, נהיה המורה הפרטי של אחת מחברותיו לספסל הלימודים, המתקשה בו וגם סובלת מצרות אחרות בחייה האישיים והמשפחתיים. מגלמת אותה אודיה רש, ילידת חיפה שחיה ופועלת בארצות הברית מזה כעשור.
סימונס מצוין כרגיל, אבל אין לו הרבה עם מה לעבוד. התסריט קוהרנטי, הביצוע פונקציונלי, חווית הצפייה סבירה, ויותר מכך קשה לומר. יש ב"מקום לאהבה" רגעים יפים ובעיקר יש בו לעתים פוטנציאל להתפתחות רגשית, אך הוא נותר סתמי, בנאלי ושטחי, עם דמויות שלא בוער להזדהות עמן, קווי עלילה עתירי קלישאות ושום עומק. לא ברור, למשל, למה כל כך הרבה סצינות מתרחשות סביב שיעורי הצרפתית, כולל תקריב על פוסטר של וולטר התלוי בכיתה ועוד כל מיני אזכורים כאלה, שבסופו של דבר אינם מוסיפים לסרט ממד נוסף.
נוסף לכך, נקודת כאן המבט שמרנית, מיושנת וגברית להחריד. התסריט מציג כאן את החיים כלא יותר מסדרה של מבחני גבריות: הנער נדרש להכות בפרהסיה את הספורטאי השחצן ששכב עם ידידתו החדשה והשפיל אותה, ואז לנצח אותו בתחרות ריצה וכיוצא בכך, והחפץ שמסמל את מצבו של אביו מתגלה כחגורה שהוא חוגר סביב אזור חלציו.
"מקום לאהבה" הוא סרט סביר אך נשכח למדי, כך שמעריציו של סימונס שוב ייאלצו להסתפק במועט. לעומת זאת, דווקא מנקודת מבט פרובינציאלית יש בו משהו מעניין: אודיה רש, שהצטיינה לא מזמן ב"ליידי בירד", מרשימה גם פה. יש לה נוכחות, רגישות וגם אנגלית אמריקאית לחלוטין, ולנו יש את כל הסיבות להאמין שעוד נשמע עליה ונראה אותה הרבה. תהיה זו המעטה לקטלג אותה בתור "הישראלית לשעבר שכובשת את הוליווד", כי היא יותר מכך: אחת השחקניות הצעירות המבטיחות בתעשייה. נקודה.
