בשנים האחרונות אני יוצא מגדרי כדי להגיע לסרטים עם מינימום מידע מוקדם. במסגרת המדיניות הזאת, כל מה שידעתי מראש על "חברים לחיים" זה שמדובר בסרט מסע בכיכובם של לורנס פישבורן, סטיב קארל ובריאן קרנסטון (כלומר, זה והעובדה ש"Last Flag Flying" הפך בעברית למשהו שנשמע כמו כשל באיות של "מחוברים לחיים"). אני סאקר של סרטי מסע, אוהב את פישבורן, חולה על קארל ועדיין מאמין שקרנסטון יביא יום אחד לקולנוע את מה שהוא הביא לכל פרק של "שובר שורות"; מי צריך יותר מידע מזה?

קארל הוא לארי, בוגר מלחמת וייטנאם שמחדש קשר עם חברו ליחידה סאל (קרנסטון) לאחר שנים של נתק. קארל לוקח איתו את סאל לריוניון נוסף, עם ריצ'רד, חבר מהשירות שהפך בינתיים לכומר (פישבורן). רק כששלושתם ביחד, משלימים פערים ומריצים דאחקות, לארי מגלה לחברים שלו שבנו נהרג במהלך סבב שירות בעיראק ושהוא יצר איתם קשר כדי שילוו אותו בהליך הקשה של זיהוי הגופה והבאתה לקבורה.

משהו במערכת היחסים המשולשת הזאת נראה לי מוכר, ובדיעבד גיליתי למה: "חברים לחיים" הוא במקור רומן מאת דריל פוניקסן, המשך לספרו "הפרט האחרון", שב-1973 עובד לקולנוע בידי האל אשבי וסיפק לג'ק ניקולסון את אחד התפקידים המוקדמים - ולטעמי גם אחד הטובים ביותר - בקריירה הארוכה שלו. "חברים לחיים" הוא מה שנקרא "סרט המשך לא רשמי"; למרות שהוא חוזר לשלוש הדמויות שעמדו במרכז "הפרט האחרון", שמותיהן שונו ואין בעצם קשר בין שתי העלילות. רשמו לפניכם טיעון 1# בעד מדיניות ה"בוא בלי לדעת כלום": אילו ידעתי מראש שזה המשך (רשמי, לא רשמי, ווטאבר) לקלאסיקה של אשבי, הייתי בא עם הר של ציפיות מיותרות.

"מחוברים לחיים", אוי סליחה כתבתי בטעות את השם של הלהיט הצרפתי ההוא, הוא סרט מסע קלאסי במובן הזה שכל שלוש הדמויות הראשיות עוברות במהלכו תהליך של גילוי עצמי או גילוי מחדש. הכומר מתעמת עם עברו הלגמרי לא כמורתי, האב השכול צריך למצוא סיבות להמשיך למשוך, ואילו סאל - ההארד-אס הרשמי של השלישייה, גבר ישן קלאסי - הוא איש הפח. אם יש לב בחזהו, הסיבוב הזה עם גופה של חייל מת יחשוף את הפעימות שלו.  

חברים לחיים, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
מערכת יחסים משולשת שנראית מוכרת מהעבר | צילום: יחסי ציבור

"קלאסי" נוטה להיות מילה נרדפת ל"צפוי", וזאת אכן הבעיה העיקרית של "חברים לחיים": אם אי פעם ראיתם סרט מסע, בוודאי כזה שמבקש לחבר בין עלילה מורבידית לטון קומי, סביר להניח שתראו מה בא הרבה לפני שזה יבוא. הפלוס הגדול הוא האופן שבו הסרט מסתדר ומתמצב בתוך גבולות הקלישאה: כן, הוא דומה להמון דברים שכבר ראינו, אבל משהו בו מרגיש מאוד נכון. מאוד מדויק באופן שבו הוא מציג אינטימיות בין גברים, שהיא המוקד הרגשי האמיתי של הסרט.

איך לוקחים סיפור שחוק ומזריקים לו רגש טרי? איך עובדים לגמרי בתוך הז'אנר ועדיין יוצרים תחושה של משהו מיוחד? מעסיקים את ריצ'רד לינקלייטר, זה איך. את זהות הבמאי גיליתי רק כשהחלו כותרות הסיום, וזה פתאום היה כל כך הגיוני: מי אם לא הבמאי והתסריטאי של (מצד אחד) טרילוגיית "לפני/אחרי הזריחה" ו(מצד שני) "רוק בבית הספר" יצליח להפוך סרט צפוי מאוד ודברני מאוד לחוויית צפייה מהנה. אבל כבר אמרתי, בורות היא אושר: לסרט החדש של לינקלייטר הייתי מגיע לא רק עם ציפיות גבוהות, אלא גם עם ציפיות מאוד ספציפיות. וזה רק היה הורס לי את "חברים".

אהבתי אהבת אמת את האחרון של לינקלייטר, "כולם רוצים את זה", ואני אוהב אהבת נצח את "התבגרות" שבא לפניו. אחד אחורה זה "לפני חצות" שסגר יפה ועצוב את טרילוגיית הזריחה/שקיעה; כדי למצוא סתם-סרט-בסדר שלו צריך ללכת אחורה עד "ברני" מ-2011. הנקודה היא שבסטנדרטים של ריצ'רד לינקלייטר, "חברים לחיים" הוא סרט די זניח. זה רק בהשוואה לשאר העולם שהוא ממש סבבה. לא מאוד עמוק, לגמרי לא חתרני (מדי פעם הוא עושה קולות כאלה; תתעלמו, זה רק קולות), אבל מהנה ומרגש ומצחיק וסוגר בשביל קארל שנה נהדרת (הסרט הזה הוא מ-2017) עם "קרב המינים". לגבי קרנסטון, נמשיך לחכות.

חברים לחיים, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
2017 הייתה שנה מצוינת לסטיב קארל, אז מה אם אנחנו באמצע של 2018? | צילום: יחסי ציבור

הייתי צריך לראות את הסרט החדש שלו בלי לדעת שזה הסרט החדש שלו כדי להגיע לתובנה הזאת, אבל ריצ'רד לינקלייטר נושא חותם ייחודי של במאי גדול באמת: אתה רשאי להתבאס קצת מזה שהוא עשה סרט טוב.

זה כמו בסרט ההוא

אם "שלושה חיילים במסע שחושף את השריטות שלהם" נשמע לכם כמו משהו שאתם צריכים לראות, אז לבחירתכם "חברים לחיים" או "בני המזל", סרטו הקטן והמרגש של ניל בורגר המוכשר ("אמן האשליות", "ללא גבולות") מ-2008.

טים רובינס הוא איש צבא ותיק שמשוחרר מהשירות ומוצא את עצמו מספק שירותי הסעה לשני צעירים: חייל שנפגע באופן בלתי הפיך בתפקוד המיני (מייקל פנה) וחיילת שאיבדה חבר, נפצעה בעצמה וכעת עושה את דרכה לבית הוריו של המנוח כדי להחזיר להם את הגיטרה שלו (רייצ'ל מק'אדאמס). "בני המזל", שוב כמו "חברים לחיים", הוא סיפור מעט נדוש שמשחק טוב ויד קלה על הדק הבימוי מקפיצים אותו מדרגה וחצי. אה, ולמה "בני המזל"? בורגר לא מסביר את זה במפורש, אז אני אעשה את זה: כי עדיף לחזור מאפגניסטן אימפוטנט מאשר לחזור ממנה מת.