ביקורת סרט - "משום מקום": מכוון עמוק אבל לא פוגע

סרטו החדש של פאטי אקין נחתם בכתובית המבשרת לנו על מספר המהגרים בגרמניה שנפלו קורבן לתוקפנות ניאו-נאצית בין השנים 2000-2007. עם כל הצער על הנתונים המדאיגים, זהו הרגע שבו הסרט, "משום מקום" שמו (In the Fade), מכריז על עצמו סופית כיצירה דידקטית וצדקנית. אין דבר שגרמניה של היום תשמח לחבק יותר מאשר את הדיוקן הפשטני של עברה השב ומתממש בהווה. 

הסרט בא ואומר שבגרמניה מקננים ניאו-נאצים, אבל אינו מציג כל הקשר חברתי-פוליטי לתופעה. מבחינתו של אקין, מדובר בזוג טרוריסטים צעירים שאינם מייצגים למעשה דבר. כן, הוא מבהיר שגם ביוון פועלים כוחות השחור, אבל אלה נדמים כחבורה של אנשי עולם תחתון ותו לא. הסרט גם מדגיש שמערכות החוק והמשפט נגועות בגזענות, וממילא אינן מכירות בסכנה שמעמידים הנאצים החדשים בפני החברה. שוב, כאילו כולן נתקלות בתופעה הזו בפעם הראשונה.

"משום מקום" מתנהל כטרגדיה יוונית שבמרכזה אישה גרמניה (השחקנית ילידת ארץ זו, דיאן קרוגר, בתפקידה דובר הגרמנית הראשון בקולנוע), שנישאת לסוחר סמים כורדי בעודו בכלא. כמה שנים מאוחר יותר, לשניים יש ילד קטן, בית נאה, והגבר ששוחרר והשתקם (נומן אקאר) הוא עתה בעליה של סוכנות המטפלת, אם הבנו נכון, בענייניהם הבירוקרטיים של מהגרים כורדים וטורקים בהמבורג. עד שערב אחד, כאשר האישה מגיעה לאסוף את בעלה ובנה, מתחוור לה שהם נהרגו בפיצוץ מכוון.

המשטרה חושדת שמדובר במעשה על רקע פלילי. אחרי הכול, הם מתקשים להאמין שהבעל נטש את עסקי הסמים, וחוץ מזה – הוא זר. האישה משוכנעת שמדובר בפעולת טרור שמניעיה גזעניים, וכאשר נעצרים שני חשודים במעשה, זוג צעיר, מתברר שהיא צודקת. בעזרת עורך דין מסור (דניס מושיטו) היא מנהלת מאבק משפטי כנגד השניים, חברים בארגון ניאו-נאצי, שעליהם מגונן סנגור ציני (יוהנס קריש המצוין).

הסרט מחולק לשלוש מערכות, שכותרתה של האחרונה שבהן, "הים", אינה מסגירה את סיפור הנקמה שניצב במרכזה. החלוקה הזו אולי עוזרת לפשט את המהלך הנרטיבי – האישה שנהפכת מקורבן לנוקמת – אבל גם מחלישה את ההיבט הפסיכולוגי. במילים אחרות, הטרנספורמציה שחווה הגיבורה, לפחות כפי שהיא מתוארת בסרט, נדמית מופרכת ורדודה. לא ברור האם המעשה הקיצוני שהיא נוקטת בו מהווה ביקורת כלפי הקסנופוביה (שנאת הזר) וחוסר הצדק של מערכת המשפט הגרמנית, או שהוא צורה זולה מאוד של קתרזיס.

המערכה המוקדשת לתיאור המשפט כתובה ומבוימת באפקטיביות, אבל קשה שלא להתרשם שמהלכיה בסיסיים יתר על המידה. דמותו של אבי המחבל, גרמני המתכחש לבנו ועמדותיו (אולריך טוקור), נמצאת שם בעיקר כדי לייצג את גרמניה המתוקנת המתמודדת עם הניאו-נאציזם – וחבל שנוכחותה של דמות זו אינה זוכה לפיתוח ראוי יותר.

גם הדרמה המשפחתית נותרת רדומה-משהו. הניכור, שלא לומר טינה של ממש, בין הורי הבעל המת ובין אלמנתו ומשפחתה (אמה ובן זוגה) נותר ברמת הסקיצה. כאשר הורי הבעל מביעים את רצונם לשוב למולדתם ולקבור בה את בנם ונכדם – התביעה הזו נדחית באגרסיביות (מאוחר יותר תטיח אם הבעל בכלתה, "אם היית משגיחה טוב יותר – נכדנו היה היום חי"). וחבל, משום שסרטיו הטובים ביותר של אקין ("עם הראש בקיר", "בקצה גן העדן") התמקדו בקהילת המהגרים הטורקית בגרמניה, והמתחים הגזעיים-תרבותיים שמתקיימים בתוכה. בסרטו הנוכחי הוא מעצב דמות נשית שאין לו הרבה מה לומר עליה, והתנהלותה נדמית מכנית ומלאכותית.

במיוחד אמורים הדברים בסצינה שבה מנסה הגיבורה מוכת היגון להתאבד באמבטיה. היא שוקעת במים האדומים אחרי שחתכה את ורידיה, אך אז מגיעה שיחת טלפון מפרקליטה המבשר לה במשיבון כי החשודים במעשה נעצרו והם אכן, כפי שטענה, ניאו-נאצים, והיא מתרוממת מגואלת בדמה – ממש כבדימוי של לידה מחדש, הפעם כלוחמת-נוקמת. לא בדיוק הסצנה המעודנת והמשכנעת ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

"משום מקום", שזכה השנה בגלובוס הזהב כסרט הזר הטוב ביותר וזיכה אשתקד את קרוגר בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן, הוא סרט רלוונטי לעידן שבו הימין הקיצוני משתלט על אירופה. הבעיה היא, שטיפולו של אקין בסוגיה הוא מוגבל ביותר. זהו סרט בסיסי מאוד בכל הנוגע לדיון בהקשר, במניעים ובהשלכות. סרט שמבכר עוד סיפור על אישה-מענישה במקום שבו החוק והצדק נכשלים - במקום לנסח אמירה רצינית באמת. קרוגר, אגב כך, מתקשה לצקת עומק ומורכבות בדמות שממילא אינה כתובה היטב.