ביקורת סרט - "נשוי בהפתעה": נוסחה מוכרת ובעייתית

ב-1987 הזוג גולדי הון וקורט ראסל שיחקו יחד בקומדיה של גארי מרשל שבארץ נקראה "נשואה לשניים" (Overboard). בדומה ל"אישה יפה", הסרט המוצלח והמצליח בהרבה שמרשל יעשה שלוש שנים מאוחר יותר, זוהי קומדיה רומנטית הנשענת על נקודת מוצא בעייתית. בשנות ה-30 וה-40, תקופת השיא של הקומדיה הרומנטית ההוליוודית, הז'אנר שימש כזירה לבחינה של אפשרות השוויון בין גברים ונשים. בשתי הקומדיות של מרשל, גבר מעצב אישה כך שתתאים לצרכיו.

העלילה עסקה באישה עשירה, מתנשאת ויהירה, שנופלת מהיאכטה ומאבדת את הזיכרון. נגר דל מעמד והשכלה, שלא זכה לקבל ממנה תשלום על עבודתו, אוסף אותה לביתו. הוא מנצל את האמנזיה כדי לשכנע אותה שהיא אשתו, ולהעביד אותה בניקיון, בישול, וגידול ילדיו הפראיים מאשתו המנוחה. בסוף, איך לא, היא תתאהב בגבר שחינך אותה בהלכות נשיות תקינה.

מתוך "נשוי בהפתעה"

הנוסחה הבעייתית התגלתה כמספיק אטרקטיבית בכדי להיות מקור השראה לקומדיה ההינדית "נער ונערה" (1992) עם דוד נוכל ומרושע, אחיינית מפונקת שמגיעה מארה"ב והגבר הטוב שמתחמן אותה. כך היה גם בסדרת הטלוויזיה הדרום קוריאנית שאת שמה ניתן לתרגם כ"זוג או תעלול" (2006), ושוב מדובר על חינוך מחדש של אישה שקולקלה בארה"ב.

אבל מה לגבי ארה"ב? היוזמה לעיבוד מחדש ל"נשואה לשניים" נדמית כתלושה לחלוטין. נניח בצד את הביקורות הבינוניות והרווחים הזעומים שהיו למקור. הבעיה העיקרית היא מניפולציית ה"גוסטלייטינג" (המניפולציה התודעתית) שאותה מבצע הגבר על האישה, הנמצאת במסלול התנגשות חזיתי עם שיח ה-metoo# הנוכחי. לשכפל את הסרט של 1987 משול להשלכת היוצרים לזירת גלדיאטורים אינטרנטית שבה קהל ה-"Woke", אלו המחזיקים מעצמם ערים ומוארים בעמדותיהם החברתיות-פוליטיות, יקרע לגזרים את הסרט.

אז יש חליפה שמלכתחילה לא הייתה משהו, וכעבור יותר מ-30 שנה היא מרופטת להפליא, מה עושים עם ההתעקשות לחזור וללבוש דווקא אותה? הפיתרון נמצא בהפיכת החליפה לצד השני שלה ולבישתה כאילו הייתה בגד חדש. רוב גרינברג, במאי-תסריטאי סיטקומים ותיק, מעבד את "Overboard" לקומדיה שכעת קרויה בעברית "נשוי בהפתעה". קומדיית שפונה לקהל "הלטינו-אמריקני" אך חותרת לבצע "קרוסאובר" לקהל שאינו משתייך לקבוצת מיעוט זו.

כעת הנגר העממי והמניפולטיבי הופך לאישה לבנה העובדת כמנקה בזמן שהיא מנסה להשלים את לימודיה כאחות. הריץ' ביץ' מוחלפת בפלייבוי מקסיקני מפונק ואנוכי נצר למשפחה עשירה. והנה, לפחות לכאורה, אמורות להיות מושגות שלוש מטרות: לנטרל את עוקץ המניפולציה הגברית בהפיכתה למניפולציה נשית "מעצימה". להניע מחדש את הקריירה המדשדשת של אנה פריס בתפקיד האישה המתחמנת. וליצור סרט אטרקטיבי עבור הסגמנט הלטינו-אמריקני המקופח באמצעות שימוש בכוכב-העל המקסיקני אוחניו דברז.

קייט (פריס) היא אם חד הורית שמטפלת בשלוש בנות ומג'נגלת בין שתי עבודות בעודה מנסה להתקדם בלימודיה. היא מגיעה ליאכטה של הפלייבוי העשיר ליאונרדו (דברז) בכדי לנקות את השטיח שאותו הכתים במשקה אלכוהולי. לאחר שלל ההעלבויות הוא משליך אותה ואת הציוד היקר שלה למים. אבל, כפי שמכתיבה הנוסחה, הנקמה תבוא, ותוך זמן לא רב. גם ליאונרדו ימעד למים, יאבד את זיכרונו וייאסף לביתה של קייט המעמידה פנים כאילו הם נשואים מזה 15 שנים.

הדימוי של גבר היספני עשיר לא מופיע רבות בקולנוע האמריקני, בוודאי לא כשמדובר בעושר שמקורו אינו קרימינלי. אבל עבור הקהל הלטינו-אמריקני, המכיר היטב את דברז, ובקיא בעולם הדימויים המעמדי המגוון יותר המוצג במקסיקו, יש כאן דימוי שעצם הופעתו מייצרת זיקה בין התרבות העממית של שתי התרבויות. דברז מעצב דמות מוקצנת יתר על המידה לפני האמנזיה, אבל נולד מחדש כדמות חביבה בתהליך שהוא עובר במהלך הסרט.

כמו במקור, גם כאן הסרט היה נשכר מהידוק עלילתי. הן בשלב האקספוזיציה עד אובדן הזיכרון, והן בחלקה השני של המערכה השנייה שצריכה לנוע מהר יותר לעבר הסיום הצפוי. לפאריס ודברז אין את הכימיה הטבעית שהייתה להון וראסל, אבל שניהם קומיקאים מיומנים בדרך המחליקה את הנוסחה הבעייתית.

היכולת ליהנות ממה שהסרט מציע תלויה גם ביכולת לעמעם את הניג'וסים של ה-Woke הפנימי. גם אם אין כאן מניפולציה של גבר על אישה, הרי יש כאן אישה לבנה שמחנכת גבר מקסיקני באמצעות הפיכתו למשרת שלה. האמת, חבל שלא ניסו את נוסחת "לימדתי אותו לקח בכך שהפכתי אותו לעבד שלי" עם אישה לבנה וגבר שחור עשיר (אני הייתי הולך על טיפוס סטייל קניה ווסט). היה משעשע לראות את פייסבוק וטוויטר מתפוצצים בסופרנובה של צדקנות מתבכיינת.