ביקורת סרט - "120 פעימות בדקה": צפייה כמעט הכרחית
סרטו של הבמאי רובין קמפילו, שגרף את הפרס הגדול בקאן, מציג מאבק של צעירים נשאי איידס המסרבים להיות קורבנות של החברה ומצליח להיות רלוונטי גם לימינו. עם זאת, הוא לא מספק חוויה רגשית יוצאת דופן, לוקה בדמויות שטוחות ובדימויים יותר מדי פיוטיים
"120 פעימות בדקה" ("120 Battaments Par Minute") מגיע אל האקרנים בישראל באיחור אופנתי, אחרי שגרף אשתקד את הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן, וכן את פרס הסזאר הצרפתי בעבור הסרט הטוב ביותר. הוא מגיע גם עטור חשיבות עצמית וכוח דידקטי שהופכים את הצפייה בו כמעט להכרח.
והנה הסיבה: בראשית שנות ה-90 היה הבמאי-תסריטאי הצרפתי רובין קמפילו חבר אקטיבי בקבוצת ACT-UP, שנוסדה במקור בניו-יורק מתוך מטרה לייצר פוליטיזציה סביב המלחמה במגפת האיידס שהייתה אז בשיאה. סרטו החדש מבוסס על חוויותיו מאותה תקופה, ומגולל את המאבק שניהלו חברי הקבוצה במדיניות הכושלת שהנהיג ממשל מיטראן ביחס למודעות ומניעת המחלה, כמו גם בחברות התרופות שעבדו על ייצור החיסונים. ללא ספק נושא ורגע היסטורי שאין לטפל בהם בקלות ראש.
ואומנם, כובד ראש ורצינות מלווים את גישתו של קמפילו לסיפור. לא תכונות שיש חלילה לזלזל בהן, אך במקרה של "120" מדובר בלפחות שעה (אורכו הבלתי מתפשר של הסרט עומד על 143 דקות) שבמהלכה אנו עדים לוויכוחים ערים שמנהלים ביניהם צעירים, נשאים ושאינם נשאים, במפגשים שבועיים המוקדשים לדרכי מחאה ונוכחות תקשורתית. זה יפה, כי אנו עדים לאופן שבו צעירים נלהבים, מודעים לתפקידם ההיסטורי, פועלים. זה פשטני, כי ההצגה האידילית הזו חסרה איזו תמונה רחבה מבחינה פוליטית ותרבותית.
הסרט נפתח בתיאור של מפגש שבועי, שבו אחד מחברי הקבוצה מסביר למצטרפים חדשים את עקרונות ונהלי הדיון. המצלמה ממוקמת כך שנוצרת תחושה דוקומנטרית של "זבוב על הקיר" (אחד הנהלים קובע שאין למחוא כפיים כביטוי של הסכמה אלא לנקוש באצבעות). זהו כמו תיעוד של אקטיביזם פוליטי, וסצינת הפתיחה המפורטת חותכת בין הדיבורים, לוויכוח על תוצאותיה של פעולה בשטח: פריצה לכנס שערכה הסוכנות הצרפתית למלחמה באיידס, שבשיאה הותז דם מלאכותי על מנכ"ל חברת תרופות.
בשלב זה אנחנו פוגשים דמויות מרכזיות נוספות, במה שנדמה כסרט המבקש לשרטט דיוקן קולקטיבי של צעירים מקוללים יותר מאשר להביא סיפור ספציפי. כך, אנו מתוודעים לסופי הדומיננטית (אדל הנל הנהדרת מ"נערה אלמונית" של האחים דארדן), לנתן (ארנו ולואה) שהצטרף זה עתה לקבוצה, ולשון (השחקן הארגנטינאי נאואל פרז ביסקיאר, אולי התגלית של הסרט) - צעיר פולמוסני שחזותו השברירית עומדת בסתירה לעמדותיו המיליטנטיות בכל הנוגע למאבק.
בהדרגה מתמקד "120" במערכת היחסים המתהדקת בין נתן (שמקפיד להדגיש כי אינו נשא) ושון. אחת הסצינות היפות בסרט היא זו שבה הם שוכבים, ותוך כדי משתפים זה את זה בהיסטוריה המינית שלהם. כאשר מצבו של שון הולך ומתדרדר, נע הסרט מתיאור המאבק ההיסטורי אל הסיפור האינטימי – והשילוב בין שני אלה מבטא את המימד הפרטי המתקיים בסיטואציה הפוליטית.
קמפילו (שהיה שותף לכתיבת התסריט של "בין הקירות" המופתי, זוכה "דקל הזהב") מבקש לשוב אל הרגע הזה, שבו נאבקו צעירים הומוסקסואלים בשאננות הציבורית ולמען פעולה נמרצת מצד הממסד הפוליטי והרפואי. מבחינה זו, "מלאכים באמריקה", מחזהו המונומנטלי של טוני קושנר שאף עובד למיני-סדרה טלוויזיונית, ייצג את המאבק בזמן אמת והציע מגוון רחב ומעניין יותר של דמויות ורקעים, מבלי ליצור חלוקה פשטנית ודידקטית של "טובים" ו"רעים" – בכירי חברת התרופות – כפי שהדברים מוצגים בסרטו של קמפילו.
דמויות של חברים אחרים בשלוחה הצרפתית של ACT-UP נותרות על תקן דוברות מסרים ותו לא. איננו יודעים עליהן דבר, ונוכחותן מסתכמת בפריצה מתוקשרת למעבדות של אותה חברת תרופות, דיונים קולניים בענייני פעולה ישירה, התכתשויות עם שוטרים, וחלוקת עלוני מידע וקונדומים לתלמידי בית ספר באמצע השיעור. בהזדמנויות אחרות לוקה "120" בהתייפייפות ובדימויים פיוטיים יתר-על-המידה: נהר הסן אדום מדם, וחלקיקי אבק ברחבת ריקודים שנהפכים לתאי דם.
זהו סרטו השלישי כבמאי של קמפילו (שגם ערך), אחרי סרט הזומבים "הם חזרו" מ-2004, שהתייחס בדרכו המטפורית לסיוט של איידס ונשאיו, ודרמת הפשע "Eastern Boys" מ-2013. בשניהם הוא הציג כישרון ניכר, שנוכח גם בעבודתו זו (הכותרת מתייחסת לביטים המוזיקליים במועדונים כמו גם לקצב הנורמלי של פעימות לב). ואולם, כסרט המשחזר מאבק ורוח תקופה, קשה לומר ש-"120" מייצר איזו פרספקטיבה מעניינת. כסיפור אהבה בין נשא ומי שאינו (נתן, כאמור, הוא אחד החברים הבודדים ב-ACT-UP שאינו נשא, ודמותו מבוססת על זו של קמפילו עצמו) – ובכן, גם כאן אין הסרט מספק חוויה רגשית יוצאת דופן.
מצד שני, זהו סרט שעוסק בצעירים המסרבים להיות קורבנות של החברה ותובעים את נראותם. מבחינה זו "120 פעימות בדקה" עוסק במאבק חברתי-פוליטי שהתנהל לפני שלושה עשורים, אך יכול להיתפס כרלוונטי גם לעידן הנוכחי, של #MeToo והמערכה כנגד ההשתקה סביב הטרדות מיניות. זהו סרט על אקטיביזם באשר הוא.
