לא עוד סרט גנגסטרים

"אויבי הציבור", על רדיפתו וחיסולו של הגנגסטר-שהפך-לאגדה ג'ון דילינג'ר, הוא האנטיתזה של "הבלתי משוחדים". סרטו של בריאן דה פלמה מ-1987 על מאבק האיתנים בין איש המס אליוט נס לבין הארכי-פושע אל קאפון אופיין כ"גדול מהחיים" – מפואר, זוהר, הרואי. מאבק סימבולי בין "טוב" ו"רע" אולטימטיביים. סרטו זה של מייקל מאן, לעומת זאת, מנקז מהסיפור ההיסטורי כל שמץ של מיתולוגיה. התוצאה מרתקת.

הפרטים ידועים: בשנים 1933-34 נחשב ג'ון דילינג'ר לפושע המבוקש ביותר באמריקה. הוא שדד בנקים, הנהיג כנופיה אלימה שכללה, בין היתר, את "בייבי פייס" נלסון הנודע לשמצה, וסופו שטוּוח על ידי אנשי ה-FBI בעת שיצא מקולנוע "ביוגרף" בשיקגו, שם צפה ב"מנהטן מלודרמה", דרמת פשע בכיכובם של קלרק גייבל, וויליאם פאוול ומירנה לוי.

מי שהביאה לחיסולו היתה זונה רומניה, שעשתה כן בתמורה לביטולו של צו הגירוש שהוצא נגדה. כדי שהסוכנים יוכלו לזהות את דילינג'ר היא עטתה על עצמה שמלה אדומה, שבזכותה הוענק לה הכינוי המיתולוגי "האישה באדום" (אף שבמציאות היא לבשה חצאית כתומה וחולצה לבנה).

כן, ג'ון דילינג'ר היה חובב קולנוע, והקולנוע בתורו אהב אותו. הגרסה המוסרטת הראשונה לסיפור חייו ומותו של הפושע הופקה ב-1945, שם גילם את דמותו לורנס טירני; סרט נוסף, שכתב וביים ג'ון מיליוס, נעשה ב-1973 (עם וורן אוטס בתפקיד הראשי), וסיפק תיאור קליל ומחויך יותר של העובדות, בהשראת "בוני וקלייד"; וב-1991 אף הופק סרט טלוויזיה, בכיכובו של מרק הרמון.

דפ ב"אויבי הציבור". גבריות על הקצה

"אויבי הציבור" נמנע מהדמוניזציה נוסח "הבלתי משוחדים" וכן מהרומנטיזציה של "בוני וקלייד" (1967), שהפכה את צמד הפושעים האכזרי שעל סיפורם הסרט התבסס למייצגיה של תרבות הנגד של התקופה. במכוון הוא נמנע מכל פרשנות פסיכולוגית או סקירה ביוגרפית של הדמות. כך, דומה שג'ון דילינג'ר (בגילומו המרשים של ג'וני דפ) הוא בעבור מייקל מאן עוד דימוי שבאמצעותו נבחנת גבריות על הקצה – גבריות שנאבקת לשרוד מול כוחות קולוניאליים (“המוהיקני האחרון"), כלכליים (“המקור") או קיומיים (“הנוסע") – שהיא לב יצירתו.

הכרעה אסתטית מרתקת היא צילום הסרט כולו במצלמת וידאו-דיגיטלי אחוזה ביד. מאן השתמש בווידאו כבר ב"עלי" (2001), וסרטיו הבאים, “הנוסע" (2004) ו"מיאמי וייס" (2006), צולמו במלואם בווידאו-דיגיטלי HD. כך נוצרה תחושה של מיידיות, הזרה, ובניה חדשנית של מרחב קולנועי.

אבל במקרה של "אויבי הציבור" יש בכך משום יתרון נוסף – הצללים המגורענים, הגוון הירקרק של כמה מסצנות הפנים, וקטעי היריות שמזכירים תכניות מציאות (במיוחד הקרב הלילי בפנסיון ”בוהמיה הקטנה”), יוצרים תחושה שלפנינו סרט גנגסטרים שלא דומה לשום דבר שראינו; אסתטיקה שמרוקנת את הברק מעולם הגנגסטרים והפשע שמתואר פה. דברים מסוג זה הם בדיוק מה שהופך את מאן לבמאי המסחרי הכי אמנותי בהוליווד.

מסורת מחודשת

"אויבי הציבור" הוא סרט אינטנסיבי, כמו הגבריות שמתוארת בו. הוא מספר סיפור מסורתי, הכי מסורתי ("שוטרים נגד גנבים"), אך באופן חדשני. אפילו כותרתו מתייחסת לאחת הקלאסיקות המובהקות של הז'אנר, “אויב הציבור" שביים וויליאם וולמן ב-1931, עם ג'יימס קגני בתפקיד הראשי.

אלא שהדמות שמגלם דפ אינה פסיכוטית או הרואית. דילינג'ר שלו מתנהל על סף המוות, במה שנראה יותר כמו סרט פשע אקזיסטנציאלי נוסח "היט" (1995) או "הנוסע", עם היחס האמביוולנטי שהם עוררו כלפי הדמויות הראשיות והטשטוש

ביניהן, מאשר עוד סרט גנגסטרים טיפוסי. זו גם הסיבה שאנחנו כמעט לא חשים ברוח תקופת השפל בה מתרחש הסרט – הוא מתאר סיטואציה קיומית, לא היסטורית.

אגב כך, אחת התמונות היפות בסרט היא זו שבה מגיע דילינג'ר למחלקה המיוחדת ללכידתו במשטרת שיקגו, ומשוטט בה מבלי שאיש יבחין בו. הנוכחות הערטילאית הזו שלו שם מעצימה את אותה תמה אקזיסטנציאליסטית שהוזכרה לעיל. פושע בודד שנוכחותו אינה מורגשת, המשחק עם הסכנה, התשוקה אליה.

כל זה הופך את דמויות המשנה בסרט לחיוורות משהו. כריסטיאן בייל בתפקיד מלווין פרוויס, איש ה-FBI שנשבע ללכוד את דילינג'ר, או הצרפתייה מריון קוטיאר כאהובתו של הגנגסטר, מתקשים לעורר איזושהי הזדהות, אף שקוטיאר מפגינה נוכחות מרשימה בהחלט. המבט הכמעט אבסטרקטי הזה ששולח מאן בגיבוריו ובתקופה הופך את "אויבי הציבור" ליצירה מעניינת וראויה בהחלט, אבל כמעט שלא מרגשת.