כבר בסצנה הראשונה של 'הנוקמים: מלחמת האינסוף', הצופים נפרדים באכזריות מאחת הדמויות האהובות בסאגה. תאנוס, הרשע הגדול של היקום הקולנועי מארוול (כאן לראשונה בגילום קולנועי מבריק של ג'וש ברולין), ממהר לגחך בבוז: "והפעם גם אף אחד לא יקום לתחייה". זו עקיצה עצמית קולעת של מארוול על חוסר יכולתם עד כה לסכן את הגיבורים שלהם בלי להחזיר אותם לחיים כעבור חמש דקות. וזה בעיקר מאותת לצופים: הסרט הזה יהיה אחר.

בלי יותר מדי ספוילרים, מדובר במקבילה הקולנועית ל'החתונה האדומה' ב'משחקי הכס'. וזה לא רק הסיום. שוב ושוב דמויות נדרשות להקריב את החברים האהובים עליהם כדי להציל את העולם. והם בכלל לא שולטים בגורלם: הנבל המגודל והבריון - תאנוס - הוא הגיבור.

אבל 'מלחמת האינסוף' הוא לא רק פצצת דיכאון. הבמאים, האחים רוסו (שאחראים לסרט השני הכי מוצלח של מארוול, 'חייל החורף') הצליחו לרקוד באופן מרשים על כמה חתונות במקביל: לאורך כמעט שלוש שעות עמוסות, ועם 20 גיבורים בכמה עלילות מצטלבות, הסרט לא משעמם לרגע. הוא מדלג בקלילות בין כמה מוקדים, נותן תחושה של סוף עולם מתקרב ובכל זאת מקדיש גם זמן לבדיחות, עקיצות וכיף. הוא גם מצליח לראשונה לתת מטען רגשי לכמה דמויות שהיו שטוחות מדי בסרטים הקודמים, כמו ת'ור (כריס המסוורת') או 'שומרי הגלקסיה' - שאחראים לסצנות המרגשות בסרט. אפילו רוברט דאוני ג'וניור, שהתחיל לעייף בסרטים האחרונים, חוזר שוב לחיוניות כאיירון מן, הגיבור הציניקן שקולט שמה שקורה סביבו לא מצחיק בכלל. גם אם בסרטים הבאים מארוול ישתפנו ויחזרו לסורם, עדיין אי־אפשר להתכחש לעוצמה הגולמית של 'מלחמת האינסוף'. סרט נהדר.