בעוד העולם סוער בעקבות החלטתו של טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, המהדורה ה-71 של פסטיבל קאן יצא לדרכה אתמול (שלישי) בהקרנת סרטו החדש של אחד מגדולי הקולנוענים הפרסים בדורנו - אסגר פרהדי, מי שקטף את האוסקר הודות ל"פרידה" ולפני שנה גם בזכות "הסוכן", אך אז החרים את הטקס כמחאה נגד הנשיא החדש.
הפעם, הסרט נקרא "כולם יודעים" ("Everybody Knows") והוא ההתנסות הראשונה של הבמאי הפרסי בשפה הספרדית. בעבר, הקולנוען האיראני כבר ניסה את כוחו בצרפתית, עם "העבר", שהוקרן אף הוא במסגרת התחרות הרשמית של קאן, אך לא זכה לתהודה. נראה שכך יהיה גם הפעם, שכן הקרנת העיתונאים הראשונה של הדרמה הזו הסתכמה בחמיצות מסוימת. גם אני הייתי שותף לה.
כיאה למעמדו הרם של פרהדי, מככב בסרטו הזוג המלכותי של הקולנוע הספרדי - חבייר ברדם ופנלופה קרוז. יחד עם ריקארדו דארין, גדול השחקנים הארגנטינאים בימינו, הם מציגים את סיפורה של אשה החוזרת לעיירת ילדותה בספרד לצורך חתונה משפחתית. זה מתחיל בחיוכים וריקודים, אבל ממשיך באירוע שמפר את ההרמוניה ומאלץ את הגיבורים להתמודד עם הסוד אותו הסתירו כל חייהם.
נקודה מעניינת למדי לגבי "כולם יודעים": אף שפרהדי ביים אותו, הוא נראה כמו סרט של אלמודובר. נקודה עוד יותר מעניינת: התוצרים של הבמאי הספרדי נעים בדרך כלל בין הנשגב לנוראי, ואף פעם לא מתפשרים על מקום טוב באמצע. הקולנוען האיראני, לעומת זאת, מציע חידוש: דרמה בסגנון אלמודוברי שאינה נפלאה וגם לא מחרידה, אלא סתם בינונית וגנרית. לא פלא אם כך שהקהל היה כה אדיש, לפחות באותה הקרנה בה נכחתי, חוץ מרגע אחד בה התעורר מרבצו כדי לגחך בקול רם על טוויסט צפוי באופן נלעג.
הסרט נרכש להפצה בישראל וצפוי לעלות כאן בחודשים הקרובים. לכן, אין טעם להרחיב עליו את הדיבור כעת. אך בכל זאת, לשם ההגינות, ראוי לומר כמה דברים לזכותו: הוא שומר על מתח רוב הזמן, נהנה מתצוגות משחק טובות וגם מצליח לתאר את העיירה בה מתרחשת הדרמה באופן חי ועשיר בפרטים ובהקשרים, כך שהזירה הגיאוגרפית הופכת לדמות בפני עצמה.
נוסף לכך, ברגע שמבינים את משמעות השם "כולם יודעים", מבינים גם את הפואנטה של הסרט כולו. זו לא היצירה הכי טובה בקריירה של פראדי ובאופן כללי לא דרמה מוצלחת במיוחד, אבל יחסית לתוצרים אחרים שנבחרו לפתוח את קאן בשנים האחרונות, היא גם לא כל כך רעה.
מהיום ועד שישי הבא יוקרנו שאר הסרטים שיתחרו ב"כולם יודעים" על הפרסים בתחרות הרשמית. בניגוד לשנים עברו, הפעם נשים מכתיבות את הטון בחבר השופטים שיכריע מי יזכה במה. קייט בלנשט עומדת בראשו, ויחד עמה, בין השאר, לא רק הבמאים דני וילנב ("המפגש") ורובר גדיגיאן ("בית ליד הים") אלא גם קריסטן סטיוארט, הכוכבת הצרפתייה ליה סיידו, אלילת הזמר מבורונדי קגי'דה נין והבמאית האמריקאית אווה דוברניי ("סלמה", "קמט בזמן").
בנוכחותן המרשימה, כל אלה הביאו עמן לשטיח האדום רוחות חזקות של שינוי - אבל מצד אחר, מה כל זה שווה כשהפסטיבל עדיין מחייב נשים לנעול עקבים, כשהן צועדות במדרגות האדומות המובילות להצגות הבכורה באולמות המפוארים? היה עגום לחזות בטקס הפתיחה ולראות כיצד אחת הנוכחות מועדת על עקביה ומתרסקת אפיים ארצה, במה שכמובן הפך חיש קל לפאדיחה שהופצה באינסטגרם וכדומה. המהדורה ה-71 של הפסטיבל עומדת בצל חגיגות ארבעים שנה למרד מאי 68' - אולי כדאי שהמהדורה ה-72 תיזכר הודות למהפכת הסניקרס והכפכפים.
מעבר לדומיננטיות הנשית בחבר השופטים, ניכרים השנה עוד שינויים באופי הפסטיבל. למשל, ההחלטה להדיר ממנו סרטים של נטפליקס. הסיבה לכך אינה אידאליסטית, אלא כלכלית גרידא: מפיצי הקולנוע הצרפתיים הם אחד הכוחות החזקים בהנהלת האירוע, ודורשים כי כל התוצרים המוצגים במסגרת הרשמית שלו יזכו להפצה מסחרית בצרפת.
הבעיה: בשל הרגולציה שאותם מפיצים הצרפתיים הכתיבו מתוקף העוצמה שלהם, הרי שאם סרט מופץ במדינה, הוא צריך לחכות שלוש שנים עד לעלייתו בשירות הסטרימינג. בנטפליקס כמובן לא מוכנים לשמוע על זה, ומעדיפים לוותר על קאן כדי שיוכלו להעלות את הסרטים לרשת מתי שבא להם. בינתיים, ואולי סתם כדי להטריל את הריביירה, התברר רגע לפני ערב הפתיחה כי הם שוקלים לרכוש את הזכויות על "כולם יודעים" בארצות הברית ובכמה מדינות אחרות (אך לא בישראל, בה נרכש להפצה קולנועית).
שינוי נוסף: בעבר, סרט שהוצג בקאן היו מוקרן קודם כל לעיתונאים הרבים שבריביירה, ורק כמה שעות לאחר מכן עורך את הפרמיירה הרשמית שלו, בנוכחות היוצרים/ות והכוכבים/ות. הבעיה: מאז שהרשתות החברתיות נכנסו לחיינו, נוצר מצב שבו ברווח בין ההקרנות הללו, הטוויטר כבר היה קורע לגזרים את הסרטים ומעכיר את השמחה בהקרנת הבכורה שלהם.
כדי לפתור זאת הוחלט כי מהשנה הפרמיירה והקרנת העיתונאים יתקיימו באותו זמן. הקרנותיו של "כולם יודעים" אתמול היו ניסוי הכלים הראשון, וכלי התקשורת הניחו כי התוצאה תהיה בלאגן, תורים אינסופיים ותקלות אחרות. אך האמת היא שחוץ מאיכותו הבעייתית של הסרט, הערב עבר די בשלום.
ובכלל, למרות ההתפתחויות המדאיגות בזירה הפוליטית-צבאית, למרות כל האיומים העומדים בפני ענף הקולנוע בכלל והפסטיבל בפרט, ולמרות הדיבורים על כך שהעסק כולו עומד לגווע בגלל נטפליקס, הטלוויזיה, הפצצה האיראנית, נסיגת מרקורי ומה לא - בסך הכל האווירה ביום הפתיחה של קאן היתה שמשית, חיובית ואופטימית. מצד אחד, אפשר לראות בזה סימן טוב. מצד אחר, כדאי לזכור את הסיפורים על כך שהתזמורת בטיטניק המשיכה לנגן ממש עד רגע ההתנגשות בקרחון.
