עולם הטלוויזיה מפוצץ בסדרות מתח שחייבות את עולמן לאגתה כריסטי, אך עיבודים ישירים לספרים הערמומיים של כוהנת המתח הם עניין נדיר יותר. והנה, עם ההצלחה המסחרית לפני חצי שנה של "רצח באוריינט אקספרס" נראה שלמפיצים נפתח התיאבון. "בית המזימות" הוא עיבוד ישיר, לא מתחכם, לספר של כריסטי מ־1949, עם עלילה שנשמעת כמו נוסחת־כריסטי קלאסית: בלש מוזמן לאחוזה של משפחה בריטית עשירה בה אירע רצח. עד מהרה מתברר שלכולם שם (בהם גלן קלוז כדודה אקצנטרית, כריסטינה הנדריקס מ"מד מן", שוב כאישה מפתה, וג'יליאן אנדרסון מ"תיקים באפלה") היה אינטרס להרוג את הקורבן.

ההנאה של הצופים בסרטים כאלה היא ברורה: לנחש מי הרוצח. וכמו במשחק "רמז" ששיחקנו כילדים, ברגע שסיימתם לתהות אם מדובר ב"קולנל חרדלי, במבואה, עם פמוט", מדובר בסרט די משעמם. בארה"ב ובריטניה הוא נזרק ישירות לטלוויזיה - דבר שהולם את מידותיו הצנועות - אבל אנחנו קיבלנו אותו משום מה בקולנוע, אולי כי יש מי שחושב שקלוז עדיין נתפסת ככוכבת ענקית כאן (אם כן, תראו את "דמג'ס" בכיכובה). אגב היא רק שחקנית משנה פה, בעוד השחקן הראשי (מקס איירונס, הבן של ג'רמי), מפיל את הסרט בחוסר הכריזמה שלו.

אני לרוב סאקר של סרטי מתח כאלה, תקופתיים אפלוליים ומיושנים היטב. אלא שהבמאי הצרפתי ז'יל פאקה־ברנר ("מקומות אפלים"), שאמור להתמחות במותחנים, לא מצליח להפיק בסרט רגע אחד מקורי, והוא נראה כולו כפרודיה נטולת צחוקים. דוגמה אחת: במשרד הבלש הפרטי, שחשוך כמובן תמיד למעט האור שחודר מהתריסים, כל הדמויות מדליקות סיגריה, כמו בפילם־נואר ישן. אלא שאף אחת מהן לא מדליקה סיגריה באף סצנה אחרת בסרט. על שימוש כזה בקלישאות, אגתה כריסטי הייתה רוצחת מישהו.