להוציא את סטיבן ספילברג, לרוב הבמאים הגדולים והמהוללים בעולם אין באמת מושג איך עושים סרטים לילדים. במקרים הבודדים שדבר כזה קורה – למשל סקורסזה ב'הוגו' או ווס אנדרסון ב'מר שועל המהולל' – התוצאה אולי יכולה לצאת מקסימה ומרגשת עבור קהל מבוגר, אבל היא לא באמת מכוונת לילד שלכם, אלא קודם כל לבמאי עצמו ולמעריציו.

הנקודה הזו מוכחת שוב ב'מעשה פלאים' שביים הבמאי המוערך טוד היינס ('הרחק מגן עדן', 'אני לא שם'), מהחשובים שביוצרי האינדי האמריקאי, שלראשונה פנה לעשות סרט שמבוסס על ספר ילדים אהוב. הסופר שמאחוריו, בריאן סלזניק, כתב גם את הספר שעליו מבוסס 'הוגו', וזו לא נקודת ההשקה היחידה בין הסרטים.

'מעשה פלאים' בנוי כמעט לכל אורכו על שני קווי עלילה נפרדים, על ילדה וילד – היא חיה בשנות ה־20 והוא בשנות ה־70 – שבורחים מהבית ויוצאים לניו־יורק על מנת לחפש הורה שעזב. בנוסף לזה, הסרט מנווט בין סצנות בשחור־לבן לסצנות בצבע, בין סצנות אילמות לחלוטין (חירשות היא חלק מרכזי בסרט) לרגעים של מוזיקה וסאונד, פלוס די הרבה רגעי חלום וזיכרונות בין לבין, וגם ג'וליאן מור בתפקיד כפול.

ואם כל זה נשמע מסובך לילדים, זה כנראה באמת כך, אלא אם הילדים שלכם נורא בוגרים, מכינים שיעורי בית על מכונת כתיבה ישנה ומסתמנים כהיפסטרים בפוטנציה כבר עכשיו. גם עבור המעריצים ישנה אכזבה מסוימת. כי 'מעשה פלאים', למרות לא מעט רגעים יפים, הוא בסוף סרט מעט מפוספס ומפורש מדי לקהל בוגר, ולכן נופל בין הכיסאות. זה לא טוטאל־לוס. יש רגעים יפהפיים להפליא, למשל אלה שבהם הילדים מתרוצצים במוזיאון נטוש או חיבוק אחד בסוף בין שתי דמויות שמצליח לרגש. אבל לא מספיק כדי להציל את הסרט.