דיכאון אחרי לידה הוא לא מהנושאים שקיבלו טיפול מי־יודע־מה מעניין בקולנוע. למעשה, גם לא לידה ואימהות. במאים מעדיפים לשמור את האם בסרטים כדמות משנה אוהבת ושקטה.
את העיוות הזה מגיע לתקן 'ואז הגיעה טלי', הפרויקט החדש של הבמאי ג'ייסון רייטמן ('תלוי באוויר') והתסריטאית דיאבלו קודי - שכבר שיתפו פעולה בסרט אחר בנושא הריון ולידה, 'ג'ונו'.
הפעם הם מטפלים בנושא מהצד היותר בוגר והפחות מתקתק של המשוואה. כלומר, אמא לשניים עייפה ושבורה, בגילום נפלא של שרליז ת'רון. למרות שבכמה מקומות 'טלי' מוגדר כקומדיה, רוב הזמן אין פה רגע אחד של גיחוך, בטח שלא צחוקים. זה סרט ארסי, כמעט כואב לצפייה.
ת'רון, כאם לשני ילדים שאחד מהם סובל מהפרעה ובעל התפרצויות מדאיגות, ובעל אדיש שלא שם לב מה קורה סביבו, לגמרי מעוררת הזדהות בתור מי שחוויית ההיריון המאוחר והאימהות היא כמו משאית שדורסת אותה שוב ושוב.
חלקו השני של הסרט, שבו מגיעה לעזור לה המטפלת טלי (מקנזי דיוויס המעט מעצבנת), פחות מדויק, דווקא כי הוא מנסה לקחת את העלילה למקומות הזויים יותר. בסוף הסרט גם בוחר בפתרון הקל כדי לסיים את הסיפור, כאילו רגע אחד של הבנה ואבחנה יכול לרפא באחת דיכאון לאחר לידה.
ובכל זאת, 'טלי' הוא סרט שאפתני ומרשים ששווה לתת לו צ'אנס. ובעיקר: זה המופע של שרליז ת'רון, ששבה ומוכיחה שהיא אחת השחקניות הטובות בהוליווד. כמו בתפקיד זוכה האוסקר ב'מונסטר', ת'רון מצטיינת דווקא כשהיא מגלמת נשים שבורות, על גבול הכעורות. ההפך מהתדמית ההוליוודית הנוצצת שלה. ב'טלי', היא עם קפלים ושומנים עודפים מהלידה. הכי רחוק מקייט מידלטון. הכי קרוב למציאות.
