"לאמץ אלמן". אנדרה דוסולייה.
"לאמץ אלמן" הוא קומדיה צרפתית עם נגיעות דרמה וקורטוב קיטש, שמצליח להלך במקצועיות ליד תהום "הקומדיה המטורפת" ולרגע לא ליפול אליה. הסרט מודע לעצמו ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, לכן גם עם עלילה צפויה למדי הוא מהנה וקליל.
הבמאי פרנסואה דזאניה עשה עבודה טובה מאוד בהעברת הטון הנכון בסצינות השונות. ישנם לא מעט קטעים נדושים, אבל הם פשוט יעילים. היה עדיף אם מישהו היה חותך קצת מהשומן המיותר של הסרט, אבל בסך הכל הוא שומר על קצב טוב לאורכו ולא משעמם לרגע, בעיקר בזכות סצינות לא ארוכות במיוחד. למרות שההומור בסרט הוא לא מהמשובחים שיש לקולנוע להציע, מצאתי את עצמי צוחק בקול בחלקים נכבדים ממנו.
הובר ז'קין (אנדרה דוסולייה) הוא אלמן שאיבד את שמחת החיים שלו ועסוק בלקבור את עצמו בדירתו רחבת הידיים בפריס ובהתחמקות מניסיונות חברו סמואל (ניקולס מארי) להוביל אותו לפרק ב' של חייו. עקב טעות בזיהוי מגיעה אל דירתו מנואלה (ברנג'ר קרייף), צעירה בת 26 שמחפשת מקום מגורים. למרות התנגדותו הנחרצת לרעיון להכניס שותפה לדירה, מנואלה מצליחה לחדור ללבו והוא מסכים. המגורים המשותפים עם מנואלה, בעלת האישיות הכובשת, מעוררת אותו לחיים שאחרי מות אשתו. הדברים מתגלגלים כך שהובר מאפשר למנואלה לצרף שני שותפים נוספים לדירה, פול ג'ראר עורך הדין המצוי בהליך גירושים כואב (ארנו דוראה) ומריון האחות הביישנית (ג'וליה פיאטון, שנראית באופן חשוד למדי כמו אחת מהבנות-השחקניות של מריל סטריפ) – והקומדיה מתעצמת שם.
"לאמץ אלמן". אנדרה דוסולייה, ברנג'ר קרייף.
גיבורי הסרט יתמודדו עם סיטואציות מביכות, הזויות, רגישות ועצובות ואת כולן יעבירו בהצחקת הצופים. בתוך העלילה סבוכים נושאים חברתיים, כמו הבדידות של הזקנה, הפרשי מעמדות סוציו-אקונומיים, נחיתות הגבר במאבקי משמורת ילדים ומצוקת המגורים בפריס מבחינת היצע ובהתאמה גם יוקר השכירויות – משהו שכל תושבי הערים הגדולות בעולם יכולים להזדהות איתו. בשל העמדה הקולנית מאוד של מנואלה, הנושאים האלו נתחבו עמוק בראשי הצופים, אם כי לא באופן מעורר אנטגוניזם – יתרון מובהק לקומדיות.
אנדרה דוסולייה מגלם באופן נהדר את הובר. יחד עם העוצמה של גבר במעמדו, הוא מעביר את הפגיעות של איש בודד שכל העולם שהוא מכיר נגמר וצריך להתמודד עם מה שנשאר ומעורר אמפתיה כלפיו גם כשהוא מתנהל באופן לא רגיש כלפי שאר הדמויות. מלבד ארנו דוראה שמגלם את פול ג'ראר שמשחק באופן מוגזם והופך לשחקן היחידי שיוצר מהדמות שלו קריקטורה, שאר השחקנים משחקים באופן משביע רצון. אפילו הדמות החד מימדית של המוכרת במאפייה הסמוכה לדירת השותפים מצליחה להיות אמינה יותר מדמותו של פול ג'ראר.
"לאמץ אלמן". אנדרה דוסולייה.
המוזיקה בסרט הולמת ביותר – השימוש בדיסוננס בין המוזיקה הנשמעת לבין הרגשות שחשה הדמות הראשית ליצירת הומור הוא טריק אפקטיבי. העיצוב בסרט משובח, מן הביגוד ועד לתפאורה. יש דיוק מופתי באיפיון הדמויות של מעצבת התלבושות קרולין דה טוגני – ניתן להכיר אותן רק בהסתכלות חיצונית וזאת בהימנעות מקלישאתיות. דירתו של הובר לא פחות ממדהימה עם תשומת לב לאביזרים השונים.
בהמשך לחוות הדעת של המלווה שלי לסרט "היה פשוט כיף!", הוא לא יתאים למי שמחפש שנינות ותחכום, אבל יהווה אסקפיזם קלאסי לכשעה וחצי לצופים שנהנים מקומדיות מצבים.
דירוג: 
לאמץ אלמן (צרפת, 2016)
בימוי: פרנסואה דזאניה | תסריט: ז'רום קורקוס, פרנסואה דזאניה, קתרין דיאמנט, רישאר פזה | משחק: אנדרה דוסולייה, ברנג'ר קרייף, ארנו דוראה, ג'וליה פיאטון
הפצה: עדן סינמה, החל מה-07.06.2018 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: