כיאה לסרט צרפתי שמתרחש בעולם האוניברסיטאות בפריז, "המילים הפשוטות" נפתח במונטאז' חנפני שמציג קטעי ראיון קצרצרים עם מיטב האינטלקטואלים הצרפתים במאה ה־20. בקטע הקצר הזה, שאין לו שום קשר לעלילה, נראים הפרופסורים מדברים ברוב הוד והדר על חשיבות חופש הביטוי – ואחד מהם אף מקנח באמירה "בגלל זה צרפת לדעתי היא המדינה הטובה בעולם". דווקא הקטע הלכאורה לא חשוב הזה, שמשמש בסך הכל כרקע לקרדיטים בפתיחה, חושף את טיבו של הסרט: מדובר בסרט תעמולה צרפתי. הוא נועד לשכנע את הצופים, כאן ושם, שאין על אומת הקממבר – ולא בגלל האוכל.

מההתחלה ברור שהעלילה נוגעת בעצבים החשופים של הרפובליקה, שנקרעת בשנים האחרונות בין שני קצוות שמייצגים לכאורה גיבוריה: היא סטודנטית צעירה מבואסת ממוצא ערבי שמגיעה ללמוד בסורבון (קמליה ג'ורדנה), הוא מרצה מזדקן ובודד שלא יודע לסתום את הפה, ומדי פעם מתפרץ בגזענות נגד הסטודנטים שלו (דניאל אוטיי האחד והיחיד). ועל פי הנוסחה ההוליוודית המוכרת של "הפכים נמשכים", מפה תתגלגל קומדיה שתחל כמובן בעימות ושנאה ומשם תתקדם דרך הרבה עקיצות ועימותים לחברות גדולה. כל זאת על רקע תחרות דיבייט, שלקראתה מתאמנת הסטודנטית הערבייה דווקא אצל המרצה הגזען שלא סובל אותה, תחת תירוץ עלילתי קלוש כלשהו.

וכך, מבלי להזכיר את המילה "בטאקלאן", זה בעצם סרט תעמולה שנועד לשכנע צעירים צרפתים ממוצא ערבי שצרפת היא כמובן ארצם, שאין על ערכים צרפתיים וחופש ביטוי, ועם עוד קצת מאמץ הם ישתלבו ויהיו "אחד משלנו". לרגעים הסרט חוטא בפטרונות ממש כלפי דמויות הערבים בו. אגב, מעניין להבחין שיוצר הסרט, הבמאי והשחקן יליד ישראל איוואן אטאל (בן זוגה של שרלוט גינסבורג המהממת), ולפחות שניים מהתסריטאים יהודים. כנראה שאנחנו הראשונים שם שמקווים שאותו כור היתוך שברירי יישמר.

אם זה לא ברור, "המילים הפשוטות" הוא לא סרט טוב במיוחד, ולעיתים קצת מרגיז. ובכל זאת הוא מוצלח לפרקים בגלל סיבה אחת: דניאל אוטיי. השחקן הדגול, עוד מימי "ז'אן דה פלורט" ו"מאנון" האגדיים, ממלא את הסרט בחום ובכריזמה שלו, שגורמת גם לדמות הארצ'י באנקר הצרפתית שלו להיראות לפתע מלנכולית ונוגעת ללב. אז אפשר לראות, בעיקר בשבילו.