סרטי "פארק היורה" הגיעו לשלב שבו הם מתפקדים קצת כמו "גודזילה": גם אם בחיים לא ראיתם אף סרט בסדרה, אתם פחות או יותר יודעים מה אתם הולכים לקבל על המסך — אנשים נכנסים לאי של דינוזאורים, אנשים נאכלים על ידי דינוזוארים. ותמיד תהיה במהלכו הסצנה המטופשת שבה אנשים נתקעים בפארק, דווקא באמצע הלילה ובשיאה של סופה טרופית, כשכלום לא עובד, כדי להוות טרף קל לטי־רקס הנוהם.

נתחיל בחדשות הטובות, או לפחות המנחמות: "עולם היורה 2", שהוא בסך הכל הפרק החמישי בסדרה כולה, הוא בעצם שני סרטים במחיר אחד — הראשון איום ונורא, השני לא רע בכלל. אחרי שבשעה ורבע הראשונות הוא משעמם ומגיש חיקוי חיוור של כל הסצנות האדירות שכבר ראיתם בארבעת הפרקים הקודמים, בשעה האחרונה שלו הוא קופץ ברמה.

לראשונה מאז הפרק השני בבימוי ספילברג, העלילה עוזבת את האי שכבר הפך למאוס ומשעמם, וחלקו האחרון מתרחש בטירה גותית אפלה. זה גם מסביר למה ספילברג, פה בתפקיד המפיק (אל תיפלו ביח"צ שמנסה עדיין למכור לכם את זה כ"סרטו של סטיבן ספילברג"), שכר הפעם לתפקיד הבמאי את חואן אנטוניו באיונה, במאי אימה ספרדי שאוהב למקם את סרטיו בטירות מלאות ברוחות ובמפלצות, כמו בסרטו הנפלא "בית היתומים". בסצנות האלה "עולם היורה" הופך לפתע לסרט "מפלצת בארון" אפקטיבי, עם ילדה קטנה וחמודה במרכז שבורחת ממנה. לרגעים נראה שהדינוזאורים הם רק תירוץ.

אלא שלצערנו סיקוונס אדיר אחד לקראת הסוף לא מספיק. במשך רובו, "עולם היורה" הוא בדיוק מה שהוא נראה: המשכון רועש, חסר רגש, עם משחק מזעזע (כולל של כריס פראט שאיבד את כל החן שלו), ובעיקר - כתיבה תת־רמה.