"בית המזימות": תעלומת רצח צנועה

במשך עשרות שנים העולם האנגלוסקסי הסתדר יפה מאוד ללא עיבודים קולנועיים של אגתה כריסטי. לקראת סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת הסתיים השטף הקבוע של עיבודים שהחל בסוף תקופת הקולנוע האילם ונמשך, בכל עשור, עד סוף שנות ה-80. שיאם של עיבודים אלו בשנות ה-70 כשאלברט פיני ופיטר יוסטינוב גילמו את דמותו של הרקול פוארו ב"רצח באוריינט אקספרס" (1974) ו"מוות על הנילוס" (1978). הרצף הגיע לסופו המקרטע ב"פגישה עם המוות" (1988) שבו יוסטינוב חזר לדמותו של פוארו בהפקה של גולן-גלובוס שכשלה ביקורתית וקופתית. שנה לאחר מכן היה עוד עיבוד זניח אחרון, ואז הפסקה של 28 שנים.

בתקופת היובש נעשו רק עיבודים צרפתיים והודיים לספריה של כריסטי. שום דבר על הציר האמריקני (מימון)/ בריטי (משחק, תסריט, אופי). בשנה שעברה קנת' בראנה ניער הרבה מאוד אבק כשיצר עיבוד מלוטש אך גם חלול ל"רצח באוריינט אקספרס". כלכלית זו הייתה הצלחה מרשימה: עם תקציב של 55 מיליון דולר והכנסות של למעלה מ-350 מיליון. ניתן לשער כי יש אולפן הוליוודי שבו משתעשעים ברעיון העיוועים של יצירת "יקום אגתה כריסטי" כתשובה לגיבורי-העל של מארוול.

לעוד ביקורות קולנוע:

מנשה

סולו: סיפור מלחמת הכוכבים  

מועדון הספר הטוב

בצל ההפקה עטורת הכוכבים של בראנה הסתתר "בית המזימות" (Crooked House) שיצא כמעט במקביל. הבמאי הוא הצרפתי ז'יל פאקה ברנר שסרטיו הקודמים (דרמת השואה "המפתח של שרה", המותחן "מקומות אפלים") היו בינוניים. בדומה לסרטו של בראנה גם כאן יש צוות שחקנים מרשים (אם כי לא משתווה לנבחרת של בראנה), תקציב קטן ב-80%, ועלילת מתח אופיינית למתווה של כריסטי אך ללא דמות מרכזית כמו פוארו או הגברת מארפל. ההפקה הצנועה נעלמה כפי שבאה, וכעת היא צצה, כמעט חצי שנה מאוחר יותר, בבתי הקולנוע בישראל.

גלן קלוז. לא חסרות אינטריגות משפחתיות

"בית המזימות" נכתב ב-1949 ונחשב לאחד הטובים במכלול יצירתה של כריסטי. המסגרת העלילתית תואמת את הנוסחה המוכרת – אחוזה אנגלית שבה הפטריארך נרצח, אינטריגות משפחתיות, דמויות צבעוניות. אלו החומרים שבשנים האחרונות זכו לייצוג מפורט בסדרת הטלוויזיה של ג'וליאן פלוז "אחוזת דאונטון". פלוז גם כתב את התסריט ל"בית המזימות" (יחד עם פאקה ברנר ותסריטאי נוסף בשם טים רוז פרייס).

העלילה מתרחשת בסוף שנות ה-50. הבלש הוא צ'ארלס הייוורד (מקס איירונס) שנשכר לחקור את נסיבות מותו של אדם רב עוצמה ומעמד בשם אריסטיד ליאונידס. כפי שמעיד שמו של המנוח המוצא שלו היה יווני, ובכל זאת לא רק שהפך לטייקון עסקי הוא גם התחתן לתוך האריסטוקרטיה הבריטית. ניתן להניח כי בכך נטמן הזרע של נסיבות מותו.

היוורד נשכר על ידי סופיה (סטפני מרטיני) - הנכדה האהובה של ליאונידיס שחושדת בנסיבות מותו. לכאורה הייתה טעות בחומר שברנדה (כריסטינה הנדריקס), אשתו השניה של הפטריארך, הזריקה לוורידיו. במקום אינסולין למחלת הסוכרת היא הזריקה טיפות עיניים שגם להן הוא נזקק, דבר שחולל את התקף הלב הקטלני. ברנדה הייתה בעברה רקדנית בקזינו בלאס ווגאס, וכעת היא עתידה, ככל הנראה, לרשת את מרבית הונו של המנוח. קל להבין מדוע כל בני המשפחה חושדים בה.

מתוך "בית המזימות"

לבלש ולנכדה ששכרה אותו יש עבר רומנטי משותף שהסתיים בשברון לב. הם נפגשו במצרים שנה וחצי לפני כן. הוא מרגל בריטי שנשלח לעקוב אחריה. הוא חושב שהציל אותה כשהסוס שלה דהר ללא שליטה ומשם הקשר התפתח. אבל כבר ביום הגעתו לאחוזת המשפחה הדודה של סופיה – ליידי אידית דה הבילנד (גלן קלוז), קולטת מיד שהמצוקה שהתניעה את הקשר הייתה מלכודת רומנטית מתוכננת. נקודת מוצא לא מבטיחה ליכולת ההיקש של הבלש ואפיון קולע לאופייה הלא מעניין במיוחד של דמותו.

החקירה מתרחשת בחלון זמן מצומצם שנקצב על ידי מפקד הסקוטלנד יארד טאוורנר (טרנס סטאמפ). לא דבר פשוט בהתחשב בסבך הדמויות וקשריהם המשפחתיים והאישיים. הדודה אידית היא אחותה של אשתו הראשונה של ליאונידס וכעת, לאחר מותו, היא הדמות הדומיננטית באחוזה. פיליפ (ג'וליאן סנדס), אביה של סופיה, הוא הבן הבכור והממורמר על המעמד המשני שניתן לו בעסקי האב. תחושת תסכול קשורה גם לבוז שהיה לאביו בנוגע לשאיפותיה האומנותיות של אשתו - שחקנית-מחזאית כושלת בשם מגדה (ג'יליאן אנדרסון). הבן השני רוג'ר (כריסטיאן מק'קיי) נזקק שוב ושוב לעזרתו של האב בחילוץ מכשלים עסקיים. גבר שהוא בבחינת בן מעריץ שלא ממש התבגר, עם גבריותו שנפגעת גם ביחסיו עם אשתו השתלטנית - כימאית ומומחית לרעלים בשם קלמנסי (אמנדה אבינגטון).

בשוליים נמצאות דמויות המשנה. הנער יוסטוס (פרנסטון ניימן), אחיה של סופיה, שמגלה יחס עוין כלפי היוורד, ואחותה בת ה-12 ג'וזפין (הונור קנפסי) המתגלה כילדה שקולטת הרבה יותר מכפי שהיא אמורה בכל הנוגע למתחולל באחוזה.

כפי שניתן להבין דמויות ואינטריגות אינן חסרות. האם הסרט צריך להתייחס לדמויות במלוא הרצינות – כאילו היה זה עיבוד קלאסי במלוא מובן המילה? האם ללכת לגישה הקאמפית בנוסח "8 נשים" (2002) של פרנסואה אוזון? או עיבוד מודע ואירוני למסגרת המוכרת – כמו ב"פארק גוספורד" (2001) הנהדר של רוברט אלטמן (עבודת תסריט נוספת של פלוז). נראה שהסרט נע בנקודות שונות לכל הכיוונים. סגנון המשחק הולך לכיוון המוקצן, והבימוי לעומת זאת מאופק. השינויים ביחס למקור של כריסטי אינן מספיקים כדי לנסח עמדה מקורית על המקור – מעבר להצגתו. התוצאה היא סרט לא רע לחובבי הסגנון, אך לא הרבה יותר מכך.